לקפיץ הצפרדע, יש קול משגע
שומעים אותו שר בלילות.
מתחיל לזמר כשהערב שוקע
ממשיך לפעמים עד חצות.

ואיש לא יודע, איך קפיץ הצפרדע
מצליח לשיר כל הזמן -
האם מי-ורדים הוא בבוקר גומע?
כיצד הוא כל כך מיומן?

לגד הקרפד, קול צרוד במיוחד
הוא גר באותה הביצה.
כשפותח את פיו אז תוך רגע אחד
נמלטים השומעים בריצה.

וגד לא אוהב לזמר לבדו -
הוא אוהב להיות בחברה,
אבל עם גרון מיובל כשלו -
להיות לידו זו צרה.

אז ערב אחד, לקראת השקיעה,
לאחר שנגמר כבר היום,
קיפץ הקרפד אל שכנו, בשעה
שהתחיל לזמר ולזרום.

"אולי תלמד אותי איך לעשות
שקולי יישמע כשלך?
שאוכל גם לשיר וגם להיות
בחברה באותה השעה?"

"ראה, ידידי" - ענה לו אז קפיץ -
"זה לא אפשרי , כמובן,
כשרון השירה איננו עציץ
או שתיל ששתלת בגן."

"שתיל, אם תשקה פעמיים ביום
ותיתן לו אור שמש תדיר,
יצמחו ענפיו, ימתקו פירותיו -
אך אין זה דומה ללשיר."

"לשיר כמו מלאך זו מתנת אלוהים,
אם קיבלת אותה - זה מזל,
ואם לא - אז עסוק בדברים אחרים,
כמו איסוף פרפרים, למשל."

שמע את זה גד, וחשב לעצמו
"לא נכון שאין מה לעשות"
תפס את הקפיץ שעמד במקומו
ובלע אותו חי תוך שניות.

מכאן ואילך במסיבת חברים,
או בערב שתוי במיוחד,
כולם מחכים לשירה הזכה
הבוקעת מגד הקרפד.

והוא נהנה ומניד בראשו,
פותח גרונו ועיניו,
ונותן לשירת הצפרדע שלו
לחלחל מבטנו ומעיו.

ואומרים השומעים: "איזה קול מיוחד!",
ומהם אף אחד לא יודע
שבחוץ זה נראה ומרגיש כמו קרפד
אך בפנים יש בעצם צפרדע.