אתה תמיד אומר, צריך להתבגר
אבל ממשיך להישאר, רק ילדותי ולא יותר
לא יודע איך, הולך ומסתבך
שרק רוצה לחיות נכון, לא להרגיש אחרון.
ניסית להיות שם לצידי, אבל זה לא הייה בסדר
אז בסוף עזבת אותי, ואת החדר
עכשיו אני יושב לבד, כותב ואין מי שירגיע
בלעדייך אניי שוב מרגיש פגיע.
נזכר ברגעים, קלים וגם קשים
שנצרבו בזיכרון, עד יומי האחרון
מתגעגע כך, זה כואב כל כך
ידעת איך לעשות לי טוב
ולהיות כל כך קרוב, איתך.
ולפעמים היו לנו שתיקות, היה כה משגע
עד שהייתי קצת נשבר ובך נוגע
והרחובות כל כך שקטים עכשיו, עוטף אותי השקט
ורק ליבי זועק, ונשמתי נזקקת.
החברים באים, צוחקים ומבלים
הם מנסים לי לעזור, ורק חופרים לי את הבור
המשמעות שלך, יקרה כל כך
נתת לי להיות עצמי, קיבלת אותי כמו שאני.
ורק איתך ידעתי שבסוף, הכל יהיה בסדר
השתיקה שלנו, כמו נדרנו נדר
והחיוך שלי כבר לא קיים, עליו שומרת למשמרת
הדמעות, עוד מכסות את המחברת.
עוברים החודשים, עצוב לי בחיים
ולא מצליח להמשיך, איפה את כשצריך
מתי זה יעבור, עתיד כל כך שחור
לא נותן לי מנוחה, אולי אותי היא שכחה.
בסוף אכיר לי נשמה טובה, שנשברה אחרת
נחבר את השברים, לחלק, חלק
בסוף נשלים את החסר, יחדיו ונהיה ביחד
ואחזור שוב לחייך, ושוב בלי פחד. |