אל תאמינו לאף מילה שלי. מעולם לא היה לי סבא, מעולם לא הייתה
לו כורסה ומעולם לא עף ונעלם יחד אתה.
זה לא שאני שקרנית, אני רק מאמינה בדברים שאני רואה ולפעמים
אני רואה דברים שאחרים לא רואים, כמו את סבא והכורסה שלו
בסלון.
את סבא לא אתאר לכם, אבל הכורסה שלו גדולה, כבדה ומרופדת בבד
קטיפה סגול. הפרטים האלה לא כל כך חשובים למי שלא מכיר אותי
ולא הכיר את סבא שלי, אבל לי נעים להיזכר בבד הקטיפה הרך הזה,
כי זה מזכיר לי את סבא שהיה יושב בתוכה ומחייך אלי באהבה ושומר
עלי.
במשפחה שלנו אין הרבה אנשים, רק אני ואמא וסבא. אני לא יודעת
מי היה אבא שלי וגם אמא לא יודעת והיא אומרת שזה בכלל לא חשוב
ושעכשיו היא גם אמא שלי וגם אבא שלי ושאני צריכה להיות מאושרת.
אני דומה לאמא שלי, אבל אין לה גומת חן בסנטר כמו לי, וסבא
סיפר שלאבא שלי הייתה וגם לו יש ואנחנו שלושה דורות עם גומת חן
בסנטר.
אבא שלי היה איש גבוה ויפה והייתה לו בלורית על המצח עוד
מהתקופה שבה היה צנחן בצבא. אבא לא מספר הרבה על התקופה ההיא,
אבל אני יודעת שהוא היה אמיץ מאד והשתתף בפעולות אפילו מעבר
לגבול. אני לא יודעת למה אמא לא מרשה לי לדבר עליו ועל המבצעים
שלו וכל פעם שאני שואלת אותה משהו בקשר לזה היא נעשית עצבנית
ולא רגועה ומתחילה לקלף ירקות ולחתוך אותם לחתיכות.
סבא אומר שאמא רגישה לנושא הזה ואפילו שהיא אוהבת אותי מאד זה
קשה לאשה לגדל לבדה ילדה קטנה ושהיא אהבה את אבא שלי מאד והם
היו זוג מאד יפה ביחד. לאמא שלי יש שער שחור ארוך וכל בוקר היא
אוספת אותו לקוקו ומהדקת אותו בסיכה גדולה מעור בצורת פרפר.
ככה היא זוכרת את אבא כבר מהבוקר, כי אבא הביא לה במתנה את
הסיכה הזאת. אבא צירף לסיכה גם ברכה יפה והרטיב אותה בבושם
שקנה בצרפת במיוחד בשביל אמא, אבל אמא מחביאה את הברכה ולא
נותנת לי לקרוא בה ושומרת אותה לפרטיות שלה.
אמא ספרה לי שיום שלם היו לה צירים קשים עד שילדה אותי. אני
מקשיבה ולא אומרת לה כלום אפילו שאני יודעת את האמת, איך יום
אחד בחורף אבא ואמא טיילו לאורך חוף שירתון ופתאום ראו על
הגלים תיבת עץ צפה. אבא אמר: "בואי נראה מה יש בתיבה," ואמא
הושיטה יד לתיבה ומשכה אותה אליה והסתכלה, וכשראתה מה יש בתוכה
קראה: "תראה, זאת ילדה!"
ואבא אמר: "ילדה יפה בתיבה שהים שלח לנו מתנה!" והחליטו לקרוא
לי אדווה.
ורק אחר כך אמא החלה לקרוא לי אלונה.
סבא אומר שלא אקח את זה קשה וקורא לי בשקט 'אדווה'. לילדים
בכיתה אני מרשה לקרוא לי אלונה כמו שאמא שלי  קוראת לי, כדי
שלא יחשבו שהיא מבולבלת ולא כל כך שפויה.
אמא שלי אשה יפה ואני בטוחה שיש עוד הרבה צנחנים שהיו רוצים
להתחתן אתה, אבל אמא שלי מסורה לאבא שלי אפילו עכשיו.
סבא אומר שאבא אהב את אמא ואהב גם אותי מאד ושיום אחד הוא הביא
לי אפרוח עם פלומה צהובה רכה. כל ערב היינו יושבים יחד, אבא
ואני, על הרצפה ומלטפים את האפרוח ומלטפים אותו עד שהיה נרדם.
וגם אני הייתי נרדמת ואבא היה מרים אותי ועוטף אותי בתוך החזה
שלו והולך כשהוא מחזיק אותי "כמו שמחזיקים אוצר יקר" - כך היה
אומר- ומשכיב אותי במיטה ומרפד את השמיכה סביבי.
כבר הרבה זמן שאבא לא מרפד את השמיכה סביבי, רק אמא, ואני
מתגעגעת לאבא ובוכה. סבא יושב על הכורסה בסלון ושומר עלי. הוא
לא מרשה לי לבכות ואומר שיש לו שיטות טובות יותר. "כשאת
מתגעגעת," הוא אומר לי "בואי אלי" ואני עושה זאת ובאה אליו
וסבא מחבק אותי חיבוק אחד בשבילו וחיבוק אחד בשביל אבא וחיבוק
אחד נוסף לרזרבה, ואני מחבקת אותו בחזרה, כי אני יודעת שגם סבא
מתגעגע לבן שלו , חיבוק אחד בשבילי וחיבוק אחד בשביל אבא ,"ואם
כבר מתחבקים" אומר לי סבא "תני לי חיבוק גם בשביל סבתא" ואני
משתדלת מאד ומחבקת את סבא חיבוק גדול בשביל סבתא וסבתא בפינת
החדר מחייכת אלי מרוצה.
סבא היה יושב בשקט בתוך הכורסה ולא מפריע לאף אחד, אבל יום אחד
אמא גילתה אותו וכעסה ואמרה שזה עובר כל גבול ואיך אני מרשה
לאיש זקן לבלבל לי את המוח. היא התעקשה שאפסיק עם השטויות האלה
ואפסיק לשקר ושאתבגר תכף עכשיו ומיד, וכשראתה שאני בוכה,
התעצבנה וצעקה עלי: "מתי תביני שאין לך אבא ואף פעם לא היה לך
ואף פעם גם לא יהיה לך?!" "יש לי," צעקתי, "והיה לי" יבבתי,
אבל היא צעקה "אין, אין, אין!" "יש," בכיתי, "יש" והסתכלתי אל
סבא בתחינה.
אבל גם סבא בכה.
ולמחרת נעלם עם הכורסה.
"איפה סבא?! מה קרה לו?!" פניתי אל סבתא בייאוש, אך סבתא מפינת
החדר אמרה: "אל תדאגי, אדווה. סבא עף לחפש הוכחה. סבא עקשן,
כמו אבא שלך וכמוך. שלושה דורות של עקשנים אתם.
"אבל מה יהיה, סבתא?! מה יקרה עכשיו?!"
אין מה לדאוג, אדווה. סבא שלך ימצא את ההוכחה"
כך אמרה לי סבתא וחייכה.