הנה השליח הזה חזר, והנה אוטוטו גלעד איתנו... והנה המתווך הזה מצוטט כאומר
שהנה העסקה כבר כמעט סגורה... וראש הממשלה מבטיח לעשות הכל, ושר הבטחון
ממצמץ... ועוד מאמץ, ועוד שליח, והפעם המתווך גרמני, או מצרי...

בוקר אחד התעוררנו והבנו שעברו 3 שנים, 3 שנים בלי גלעד.

בעצרת הקריאו מכתב שתמי ארד כתבה לאירוע, בו היא מתארת איך בשיחה שלה עם
בנימין נתניהו, הוא בצורה מודעת, בלי למצמץ ומתוך הלגיטימציה הנוראית של היותו
בן למשפחת שכול, מוותר על רון.
גלעד לא אבוד, גלעד חי! הם ביקשו להזכיר כל הזמן, כאילו שמישהו יכול לשכוח...
אלא שהתחושה היא ששכחנו. שהשלמנו. שויתרנו. ובכל יום שעובר גלעד הולך ומתרחק
מאיתנו, ומתקרב לרון. ובעוד כמה ימים נציין 4 ו 5 שנים, ונשאל את עצמנו איך
עבר כל כך הרבה זמן, ולמה לא החזרנו אותו כשזה עוד היה אפשרי.

ואז נזכר שהיינו בעצרת, ובכינו. ואמרנו - "עם המציאות הזאת, שחייל ישראלי
בשבי, אי אפשר להשלים", והבטחו לעשות הכל... וחזרנו הביתה, והשכבנו את הילדים
לישון. הבטנו בעיניהם רגע לפני שנרדמו והמחשבה שבעוד כמה שנים ילבשו מדים צרבה
את עיננו.
והלכנו לישון, וקמנו בבוקר, ואחרי הקפה כבר חזרנו לשגרה. אותה שגרה בה חייל
ישראלי נמצא בשבי ואנחנו שותים קפה.

וחזרנו לשגרה. אותה שגרה נוראה.

התמונה צולמה לעצרת לציון 3 שנים בלעדיו, ומובאת כאן לציון יום הולדתו ה 23.
מי יתן וזה יומו האחרון בשבי...
מי יתן והוא יהיה האחרון...


שנה טובה גלעד.