הנייד שלי צלצל. אני מתפלא בכלל ששמעתי אותו. זה היה שבועיים
פחות יומיים לפני ששכבתי עם לונה, ועוד בכלל לא הכרתי אותה.
המכשיר המחורבן פיתח תקלה מעניינת; כשהייתי סוגר את הפומית
שלו, במקום שהטלפון יינעל, המקש '9' היה נלחץ ומפעיל את החיוג
המהיר. דווקא '9'. מספר '9' בחיוג המהיר אצלי היה דורון. אחרי
הבית, אימא, אבא, שלושת האחים שלי, סבתא שלי, ודודה שלי. המספר
הראשון בזיכרון שלא קשור אלי בקשר דם. זה אומר הרבה, חשבתי
לעצמי אחרי התאונה שלו.
סנטימנטאליות סתמית, אולי, אבל לא יכולתי להביא את עצמי למחוק
את המספר שלו מהזיכרון של הטלפון שלי, לא אחרי שבוע וגם לא
אחרי חצי שנה; ובאמת, מתי זה זמן טוב למחוק את המספר של מישהו
שהיה החבר הכי טוב שלך מאז כיתה א'? בחברה הסלולארית פתרו לי
את הבעיה הזאת. הם נתנו את המספר ללונה.
הייתי באמצע העבודה, לפחות חמישה מנועים פועלים מסביבי. עד
שאני אסיים עם העבודה הנדרשת הזאת כבר תהיה לי אסתמה מרוב עשן
המפלטים שאני נושם כל היום, ואולי גם בגלל שאני מעשן כמו קטר.
הסלולארי צלצל, ומדובר במכשיר ממה שהיום ניתן אולי לכנות "הדור
הראשון", מקרקעית הכיס של הסרבל הצהבהב אפרפר שלי, ככה שאני
ממש מתפלא שבכלל שמעתי אותו.
לא עונים לסלולארי בתחנת דלק, זה מסוכן. אני בכלל לא הייתי
אמור להשאיר אותו פועל וגם הייתי באמצע טיפול בלקוח, אז שלפתי
אותו החוצה מהר וכיביתי אותו לפני שהבוסית תראה. רק שעתיים אחר
כך, בהפסקה שלי, התפניתי לראות מי בכלל התקשר אליי. מיותר
לציין שהייתי קצת מופתע כשראיתי שדורון, שבזמנו שכב כבר כמעט
חצי שנה מתחת למציבה צה"לית סטנדרטית, הרים אליי טלפון.
לונה. כמו שמשתמע משמה, מטורפת לגמרי. יצור של לילה. לוויין של
האנושות. בלילות מסוימים היא תעניק לך אור, אך לעולם לא חום.
בלילות אחרים היא תותיר אותך באפילה שחורה יותר מהבגדים שהייתה
נוהגת ללבוש. ללונה היו שני צדדים; אפל ואפל יותר.
מסתבר שיומיים קודם לכן, כשישבתי עם כמה חברים על בירות בפאב
של הקיבוץ, החיוג המהיר אל המספר הישן של דורון הופעל והפעם
מישהו ענה. השיחה בפאב נסבה על ענייני סמים קלים. אני טענתי
בלהט כי יש להתיר את השימוש בהם. לונה, ששמעה רק את הצד שלי
בשיחה, רשמה אחר כך מהזיכרון את מה שאמרתי, כמעט מילה במילה.
השיחה האחרונה מדורון הופיעה על הצג הדיגיטאלי הקטן של הטלפון.
לחצתי על SEND בתחושה של מסתורין גדולים שעומדים לנחות לי על
הראש עוד מעט, כאילו אני עומד לפצוח בהרפתקה בסגנון סטיבן
קינג. התחושה הזאת התבררה בדיעבד כמדויקת, אם כי לא במובן שאני
העליתי בדמיוני. אחרי שהיא ענתה והצגנו את עצמנו זה בפני זה,
היא טרחה להקריא בפני את הטקסט שהיא ציטטה מפי. הייתי בהלם
ומכיוון ששתקתי היא התחילה לצטט איזה סונטה של שיקספיר.
היא קיבלה את המספר כבר לפני חמישה וחצי חודשים. הם לא חיכו שם
הרבה זמן, בחברה הסלולארית. למעשה, ברגע שההורים של דורון
ביטלו את הקו, המספר שלו ניתן מיידית לבן-אדם הבא שפתח קו
בחברה, לונה. כשסיפרתי לה מה עושה המספר החדש שלה במכשיר הישן
שלי, היא אמרה מיד, ברצינות תהומית, שהיא ביקשה במיוחד מספר של
מישהו שמת. תמיד היה קל לעבוד עליי.
היא לא הייתה סקסית. לפחות לא ראיתי אותה ככזאת עד שלמדתי
להכיר אותה. הכי נכון יהיה לומר שלא היה לה מראה סקסי. קטנה,
אולי אפילו פחות ממטר שישים; רזה ושטוחה כמו קרש. כך בכל אופן
היא השתדלה להיראות. לצורך העניין היא הייתה מתלבשת בכל מיני
קורדרויים וסווטשרטים שחורים וגדולים, ששיוו לה מראה של ילדה
בת 13 שהשלימה ציוד מהחנות הלא נכונה. משקפי שמש מיושנות,
שהסתירו תמיד את עיניה ושיער חום כהה ומתולתל שהותר לו לצמוח
בלא ביקורת חתמו את המראה הייחודי. עבורי היא התקלפה מהתחפושת
הזאת. היו לה כמה קימורים בגוף, אבל הקימורים בנפש שלה היו
הרבה יותר מושכים.
היחסים בינינו נמשכו ברמה הסלולארית, עד שבסוף השבוע השני אחרי
אותה שיחה גורלית בפאב, לקחתי אוטו מהקיבוץ ונסעתי לפגוש אותה
בדירה הקטנה שלה בחולון. לונה שכחה לספר לי משהו. היא לא גרה
לבדה, אלא עם שותף. השותף הזה היה ישן במיטה שלו רק בלילות
שבהם לונה לא הייתה מרשה לו לישון איתה.
היא אמרה לי בפירוש בשלוש הפעמים ששאלתי אותה, שאין לה חבר.
היום אני מבין למה היא התכוונה. את השותף שלה, פרוספר, היא
פגשה במכללה, שם הם למדו ביחד אמנות ועיצוב גרפי. הוא בהחלט
ראה את עצמו כחלק ממערכת יחסים. לונה, כפי שהייתי עתיד עוד
לגלות, לא האמינה במערכות יחסים.
מעולם לא הייתי במצב כזה. משולש רומנטי, כפי שקוראים לזה
בספרות. ואני אחת הזוויות הלא ישרות שלו. היה ברור לפרוספר
מהרגע שצלצלתי בפעמון של הדירה, שבאתי עם כוונות רומנטיות. לי
היה ברור מהרגע שנכנסתי, שפרוספר הוא לא סתם שותף. לשנינו היה
ברור שלונה משתעשעת בטריגונומטריה 1 למתקדמים.
זה לא היה נכון, אגב. לונה השתעשעה במשוואות עם נעלם אחד.
היא לא תכננה להישאר. יום שישי, ארבע אחרי הצהריים. היא תפסה
מעיל עור, שאולי היה שחור בעברו הרחוק, לבשה אותו ושאלה אותי
אם אני בא. עדיין לא הספקתי לטעום מהקפה שפרוספר הכין. הבטתי
בו במבוכה, הוא החזיר לי מבט שוטם, יכולתי לחיות חיים שלמים
בלי להיות מטרה למבט כזה. יצאנו מהדירה, משאירים בה את פרוספר
עם שלוש כוסות קפה מלאות קנאה.
מישהו פרץ לאוטו של הקיבוץ. גנב משם את הרדיו. הייתי בדירה
הזאת אולי עשרים דקות. אולי מכיוון שלא מצא שום דבר אחר לגנוב,
חתך את אחד הגלגלים. אולי זה הנוהל, כשפורצים לרכב, חותכים
גלגל, כדי להימנע ממרדף. אולי סתם נהנה מהוונדליזם. לונה עמדה
והסתכלה בי בזמן שהחלפתי את הגלגל. לה עצמה, כך היא אמרה, בכלל
אין רישיון. שלושה גברים חובשי כיפות בדרך אל או מבית-הכנסת
אמרו לי שכבר נכנסה שבת. התעלמתי מהם. שבת זה היום החופשי שלי,
ואם בא לי להזיע מעל ג'ק סרבן וגוז'ונים עקשניים ביום החופשי
שלי, זה מה שאעשה.
נכנסנו לאוטו. שאלתי אותה לאן היא רוצה לנסוע. היא ענתה לי לא
לעניין בכלל, משהו לגבי השביל הבורא את עצמו. התנעתי ונסענו.
לא הכרתי דרך אחרת חוץ מלצאת לאיילון צפון ולנסוע הביתה; ולכן,
זה בדיוק מה שעשיתי.
שום דבר לא היה ברור עם לונה. גם אם נשכח לרגע את העובדה שהיא
שיקרה לי לגבי הקשר שהיא נמצאת בו. לא היה ברור לי אם היא
מעוניינת בי (למרות שזה לא ברור עם אף בחורה) ולא היה ברור
אם היא מבינה שאני מעוניין בה. בשלב מסוים היה די ברור שאנחנו
קרובים מאוד והיה ברור לי שאני לא רק אוהב אותה, אלא מאוהב בה
על פי האופן שהגיתי בה יומם וליל, ישנה לה שם במיטה אחת עם
פרוספר שלה; אבל מעולם לא היה לי ברור אם היא אוהבת אותי, לא
באמת.
טיילתי איתה במדרכות הקיבוץ, מציג אותה בפני חברים מהשכבה,
אחים של, הורים של, שכנים של. ידעתי שהבחורה האקסצנטרית
שהכנסתי דרך השער תהפוך בן-רגע לשיחת היום; כי אפילו בימי
ההפרטה האומללים הקיבוץ לא הפסיק לתפקד כיחידה קהילתית, ולו רק
מכוח האינרציה.
מאוחר יותר לקחתי אוהל ושני שקי שינה ונסעתי איתה אל המעיין של
הקיבוץ. כמו תמיד מצאנו שם טינופת שהשאירו אחריהם המבקרים
האחרונים במקום. אני רציתי לנסוע לחורשה, שלרוב לא מגיעים אליה
תיירים; אבל לונה התעקשה להקים את האוהל דווקא שם, באמצע שקיות
החטיפים, בקבוקי הפלסטיק וכוסות הקלקר המפוזרות מסביב. עשיתי
כרצונה, כי בשלב הזה כבר רציתי אותה מאוד.
זה לא היה לילה קר, אבל גם לא מאוד חם, הירח היה מלא ובהק באור
כסוף. הלכנו לישון אחרי כמה נשיקות קצרות. נרדמתי מאוכזב.
בסביבות שלוש לפנות בוקר העירו אותי יללות התנים. לונה לא
הייתה באוהל, יצאתי בפאניקה החוצה. שם היא הייתה, מכינה לעצמה
מיטה מזבל על גדת המעיין. גופה העירום הואר באור הלבנה, היא
נראתה כמו אלילת לילה פאגאנית, שסוגדת לירח באמצעות ריקודים
מעורטלים לאורו; אלא שבמקום לרקוד היא נשכבה על מיטת הזוהמה
שלה ופישקה את רגליה.
התפלשתי איתה בלילה ההוא על האדמה הלחה, בתוך מצע החלאה שהתפזר
מסביבנו, נגעל מעצמי וממנה; וככל שנגעלתי יותר כך הייתי מוכרח
לדעת אותה יותר. לרדת לחקרה, לתהות על קנקנה, להיכנס בעובי
קורתה. אני לא זוכר מתי נרדמתי.
התעוררתי באור יום, ככל הנראה בסביבות שבע; לבוש רק בחולצה
קצרה ומכנסיים שהופשלו עד לקרסוליים, כולי מכוסה בטל ורועד
מקור. כל הזבל היה אסוף בשקיות האשפה שהבאנו איתנו במיוחד.
איפה היא? התרוממתי לישיבה. לונה? רסס של מים קפואים פגע בי
מאחור. עומדת במים, פיה פעור בצחוק ערפדי אילם, שפתיה ופטמותיה
כחולות מהקור ועיניה בורקות.
קמתי ולבשתי את מכנסי. היא יצאה מהמים. חוסר המבוכה שלה הטריד
אותי. הבטתי מסביב, לא היה איש בסביבה שיוכל לראות אותה, אבל
לא נראה לי שזה היה משנה לה בכל מקרה. היא כרכה אותי בחיבוק
רטוב וקר, צפרדעית משהו אחרי הרחצה במי המעין הקפואים. נישקתי
לה אז, חרף שיניה הנוקשות. היא הייתה כל כך קרה שפחדתי שהיא
תחלה. את חייבת להתלבש עכשיו, את קפואה לגמרי.
לא היה לי מושג במה חטאתי לה. היא התנגבה והתלבשה ומאותו רגע
ואילך התעלמה ממני כמעט לחלוטין. אילו הייתי גוסס מול עיניה,
אני בספק אם הייתה טורחת להתקשר למד"א. גברים, במיוחד כשהם
מחזרים, משוכנעים תמיד שעשו משהו לא בסדר ושזו הסיבה לכעסה של
האישה. גם אני חשבתי כך, מבלי להבין שלונה בכלל לא כועסת עלי,
עדיין לא היה לה מספיק עניין בי בשביל לכעוס עליי.
עננים, כמו אקדח המופיע במערכה הראשונה, הכהו את השמיים מאוחר
יותר בבוקר; מבהירים שגשם כבד עומד לרדת לקראת המערכה השלישית.
לונה עלתה על האוטובוס הראשון למרכז, אפילו לא אמרה שלום כמו
בן-אדם. היא התעקשה, וזכתה לתימהון מצד הנהג, להכניס את שקיות
הזבל שאספה במעיין אל הבאגאז' של האוטובוס. גשם לא ירד, אבל את
הירח המלא לא ניתן היה לראות באותו לילה; ולמחרת, הוא כבר לא
היה לגמרי מלא.
הייתי הרוס כשהיא עזבה, אבל הבנתי שהיא כנראה לא מעוניינת בקשר
אתי. המשכתי בחיים. אם יכולתי להתגבר על המוות של דורון,
שאהבתי יותר מארבע-עשרה שנה, אני אוכל להתגבר גם על העזיבה של
לונה, שאהבתי ארבעה-עשר יום בלבד. הנייד שלי חשב אחרת. לונה
סיפרה לי אחר כך שחשבה שזה אני שמתקשר אליה, וכשאחרי ארבעה
ימים החליטה בסוף לענות היא הבינה שכל השיחות מקורן בתקלה
במכשיר. לדבריה היא חשבה שזה מופלא שהטלפון שלי יודע את נפש
בעליו והחליטה, באימפולסיביות אופיינית, לעלות על אוטובוס
צפונה.
הייתה לי משמרת לילה בתחנה. הגעתי הביתה בשבע בבוקר. לונה ישנה
על המדרגות של החדר שלי. הטלפון שלך היה סגור, האשימה אותי. מה
את עושה פה? שאלתי, מדליק את המכשיר. הפתעה, שמחה, תקווה
ותוכחה הסתכסכו בתוכי למראיה. תבדוק את השיחות היוצאות שלך.
בדקתי. היו שם שמונה שיחות יוצאות לדורון. אתה רצית להתקשר,
נכון? רציתי, אבל חשבתי שאין שום טעם. אז טעית. הגוף שלי הגיב
לקרבתה בדרך הגברית הרגילה, שנינו רצינו לפרוק את התשוקה, אבל
אני, כמו בקומדיה זולה, התחלתי לנחור.
ישנו ביחד באותו יום. לא שכבנו, רק ישנו, זה לצד זה. אני
התעוררתי באחת וחצי. לונה, שכבר הכירה אותי, ציינה שזה נדיר
בשבילי לישון כל כך הרבה. היא צדקה, לרוב ארבע שעות מספיקות
לי. לא רציתי לקחת אותה אתי לחדר האוכל. לא התחשק לי לחלוק
אותה עם אף אחד. לכן הכנתי לנו איזה בורקס ארוז שמצאתי בפריזר
של המקרר המשותף במסדרון. השארתי במקומו פתק עם התנצלות.
בשלוש הייתי אמור להתחיל משמרת בתחנה, וכך קרה שהעברנו עוד יום
בלי לשכב. לונה החליטה לבוא אתי. בנות, כך מסתבר, תופסות
טרמפים הרבה יותר מהר מבנים, והעולם שותק. לונה צחקה. היא
נשארה אתי בערך שעה בעבודה, עד שמצאתי בשבילה משפחה מבת-ים
שתיקח אותה טרמפ. הצטערתי לראות אותה עוזבת, אבל לא הייתה
ברירה. אחרי הכול, גם לה הייתה עבודה, וגם לימודים, בניגוד
אליי. התנחמתי בעובדה שהדלת, שנראתה לא רק נעולה אלא גם
מרותכת, נפתחה בפני כדי סדק.
רק אחרי סיום העבודה התקשרתי אליה. היא ענתה לי והרגשתי מייד
שהיא עצבנית. מסתבר שאת שקיות הזבל מהמעיין היא הביאה אליה
לדירה והניחה בסלון, כאילו היו חפצי נוי. פרוספר, שידע מה
פירוש השקיות האלו, מפני שלונה סיפרה לו על כך בפרטי פרטים,
ניצל את היעדרותה כדי לשים את שקיות האשפה במקום הראוי להן, על
פי כל אדם בר דעת. את תגובתה של לונה למעשה הזה ניתן לכנות זעם
וחרון.
זה היה בלתי אפשרי לריב עם לונה. אם החליטה שאינך ראוי לתשומת
ליבה, תהא הסיבה אשר תהא, הייתה זו נמנעת ממך בלי כחל ושרק.
הפעם היחידה שהרגזתי אותה באמת הייתה כשאמרתי לה שאני מתחיל
לקלוט את התדר שלה, כיוון שהיא עושה תמיד את הדבר הכי לא צפוי
שניתן להעלות על הדעת. היא ניתקה אתי את הקשר לשבוע אחרי זה.
פרוספר המסכן. היחסים ביניהם לא חזרו להיות מה שהיו לפני
המאורע הזה. היא חזרה לשכב איתו אחרי זמן מה, אבל איבדה בו
עניין מעבר לכך.
ממרחק של זמן אני מאמין שבאמת הבנתי אותה. אני מאמין שזו הייתה
הסיבה האמיתית למשיכה שלה אליי. הייתה זו תשוקתה הגדולה ביותר,
להיות מובנת, אבל גם האיום הגדול ביותר על החופש שלה. כל גבר
שפגש בה נמשך אל המסתורין שלה, אל החידה. שנינו ביקשנו להיות
הפתרון למבוך.
החלטנו לשמור על קשר טלפוני קבוע. ככל שהחשבון הסלולארי שלי
תפח, כך התרחב והעמיק הקשר שלי עם לונה. התפתחה דינמיקה משונה:
שנינו חיינו לנו את חיינו, אחת לכמה זמן המכשיר שלי ערך שיחה
ספונטאנית ללונה, והיא הייתה זוכה להצצה אל תוך החיים שלי. כל
לילה הייתי מתקשר אליה. לוחץ, הפעם מרצוני, על המקש '9' ורואה
את המילה 'דורון' המופיעה על המסך. התחלנו מדברים על הכול.
אחרי כחודש הרגשתי מספיק בטוח בעצמי כדי להציע לה לעזוב את
פרוספר. אני לא צריכה לעזוב אותו, אנחנו לא ביחד, היא ענתה
בשלווה. כן, בטח.
לאחר כל שיחה שהסתיימה היא הייתה זוחלת אל בין הסדינים, לצדו
של פרוספר.
לא לחצתי עליה. לא רציתי לאבד אותה. הקנאה אכלה בי בכל פה, אבל
ידעתי שאסור לי לאפשר לה להתפרץ. הסקס לא חסר לי, אבל חשתי
צורך קמאי לגבות את ההתקרבות הרגשית בהתקרבות פיזית. הסבלנות
שגיליתי השתלמה בדיוק כשכבר הרגשתי שעליי להפליג דרומה על פני
רוח הצפון, על מנת לגנוב את אהובתי מידי בעלה החוקי. טלפון
מלונה. הפעם הראשונה מאז הכרנו שבה היא התקשרה ואני עניתי.
הודעתי בתחנה שאני לוקח יום חופש, סידרתי לי מחליף, ויצאתי
לדרך. איכשהו יצא שלקחתי את אותו הרכב מהפעם הקודמת. התקינו בו
רדיו-דיסק חדש. היה ערב כשיצאתי וברדיו הודיעו שצפוי להתחיל
גשם במהלך הלילה בצפון ובמרכז. הבטתי בשמים, שום ענן לא נראה
בין האופקים, רק כוכבים וסהר שנראה כמו קצה ציפורן נטולה.
עד שהגעתי לחולון כיסו עננים את כל השמיים. סוף סוף, חשבתי
לעצמי, הבצורת הולכת להיפסק. חניתי ויצאתי מהאוטו ואז נזכרתי
במשהו. הוצאתי את המכשיר ובחרתי ברשומה מספר '9', שיניתי את
השם מ-'דורון' ל-'לונה', נושם נשימה עמוקה לפני שאני מורה לו
לשמור את השינוי.
כשצלצלתי בפעמון הדירה של לונה בפעם השנייה בחיי הייתי כבר
הרבה פחות תמים באשר למה שמצפה לי מצדה השני של הדלת. לונה
אמרה לי שפרוספר מבין ושהוא לא יעמוד בדרכה, אך מנסיון ידעתי
שבנושא הזה לונה הייתה קלולס לגמרי או לפחות השתדלה מאוד
להיתפס ככזאת. פרוספר לא הבין, שלושתנו ידענו זאת היטב. זו
הייתה הסיבה האמיתית של לונה לעזוב, כך אני מאמין.

נכנסתי וישבתי. לונה ביקשה מפרוספר להכין קפה. הוא תלה בה מבט
אטום, קם ונכנס למטבח. בחדר שררה שתיקה עזה. פרוספר עמד שם,
ידו מושטת לכיוון לונה. הסתכלתי באקדח בידו של פרוספר, עשן עלה
מלועו. זה מוזר, חשבתי, לא שמעתי כלום. הבטתי בלונה, שהייתה
שרועה על הספה לידי, כתם דם גדול התפשט במהירות על חולצתה
השחורה. היא אפילו לא הספיקה להיראות המומה, החיוך הקטן
והידעני שלה עדיין היה נסוך על פניה כשמתה. מה עשית? הוא הביט
בי, עדיין מחזיק את האקדח באותה זווית. אתה יודע מה עשיתי. אתה
גם יודע למה עשיתי את זה. אני מניח שעכשיו יכתבו עליי כל מיני
דברים בעיתונים, אבל אתה תדע את האמת. כל כמה שתשנא אותי, אתה
גם תבין אותי. זאת הייתה הדרך היחידה. הוא פתח את פיו והכניס
אליו את לוע האקדח, סחט את ההדק והתמוטט, עשן עולה מפיו הפעור
ודם מתחיל להקיף את ראשו כמו הילה. הרמתי את האקדח בידי. ידעתי
שהוא צדק. במקום מסויים בנפשי תהיתי אם לא הייתי מתדרדר לאותה
תהום שאליה נפל פרוספר, לו היה המצב הפוך. ההכרה הזאת היא מה
שדחף אותי להצמיד את לוע האקדח מדיף העשן אל גרוני. אצבעי החלה
לסחוט את ההדק. צלצול טלפון. לא שלי. לונה. האקדח נשמט מידי,
הבטתי במכשיר של לונה על שולחן הקפה, שמי התנוסס על פני המסך
הקטן. רעם חזק וארוך נשמע מבחוץ.

פרצתי בבכי. כל הצער, כל התסכול, כל הכעס שהצטבר בתוכי בשנה
האחרונה התפרץ עכשיו החוצה. בכיתי על לונה, בכיתי את כל הדמעות
שלא הזלתי על דורון, בכיתי עד שחשתי כאילו לא נותרות לי דמעות
להזיל. דמעות וטיפות, אני והשמיים. השוטרים שפרצו את הדלת מצאו
אותי קרוס על הרצפה לצד שתי הגוויות המתקררות. האקדח היה מונח
ליד ברכיי. המסקנה שאליה הגיעו הייתה מתבקשת והם כבלו אותי
באזיקים והכניסו אותי לניידת.
החקירה בענייני התנהלה במשך כחצי שנה במהלכה שהיתי במעצר.
טביעות האצבעות שלי נמצאו על האקדח, מה שסיבך עבורי את המצב.
החוקר היה משוכנע מעל לכל ספק שאני הרוצח, אבל יותר מאוחר איזה
עיתונאי גילה שהוא בכלל קשור למשפחה של פרוספר דרך נישואין
ושהוא חיבל בראיות. בסופו של דבר החוקר המחליף החליט שאין
מספיק ראיות כדי להרשיע אותי וסגר את התיק.
יצאתי מהמעצר. שלושה חבר'ה מהשכבה שלי בקיבוץ באו לאסוף אותי.
שתקתי רוב הדרך חזרה. כשהגענו זה היה כבר ערב והלכנו ביחד לפאב
של הקיבוץ לשבת על כמה בירות. הסלולארי, שהיה מכובה בהטענה
בבית של ההורים שלי בקיבוץ בחצי השנה האחרונה, צלצל. הסתכלתי
במסך, 'לונה' היה כתוב שם. לחצתי על SEND. הלו? כן. אני יודע
שהתקשרתי אליך, זאת הייתה טעות במספר. כן, סליחה. שלום.
נאנחתי. כיביתי את המכשיר. אני חייב לתקן את הטלפון הזה, חשבתי
לעצמי.

1 טריגונומטריה היא ענף במתמטיקה המבוסס על משולשים ישרי
זווית