אנחנו עכשיו במיטה וכל מה שאני רוצה זה להתכרבל סביבך. לכרוך
את רגליי סביב ירכייך המדהימות ולאט לאט להרים את כותונת הלילה
שלך עד מעל לקו הבטן המהממת שלך וכך לחשוף את תחתונייך
הקטנטנות, החמודות.
ואז אני מנשק אותך. מנשק מההתחלה, מאצבעות הרגליים העדינות
שלך, לאט לאט דרך הרגליים.
מנשק אותם.
אח, הרגליים האלה שלך. מנשק את הברכיים, את הירכיים, מבפנים,
מבחוץ.
מנשק את הנקודה שאנחנו הכי אוהבים, זו שנמצאת ממש ליד העצם
איפה שהכי מדגדג אבל גם הכי מחרמן. הנקודה שגורמת לנו להרגיש
כמו שני ילדים קטנים שחיים בעולמם הקטן והמושלם.
רק אנחנו כאן. אני, את והנקודה המושלמת הזו שהיא רק שלנו.
היה קשה אך לבסוף עברתי גם אותה, ממשיך לנשק ועולה למעלה
לאיזור הבטן. מנשק סביב הטבור במעגלים. נשיקות רטובות ומלאות
עם קצת נשיכות, ככה את אוהבת את זה, נכון?
אני כבר לא זוכר. אני יודע שאני אוהב את זה ככה. האהבות שלנו
התערבבו ביחד. הרי גדלנו ביחד, כל מה שאנחנו אוהבים לעשות,
למדנו לעשות ביחד. למדנו לדבר, ללכת, לגעת...
אז את אוהבת נשיכות. אני נושך.
עולה עוד למעלה ומעסה את שדייך הרכים, מנשק גם שם במעגלים,
מעגלים אינסופיים, מגלה את נקודת החן הזו שלך שם במעמקי החזה
המושלם הזה שלך מתחת לשקע הצוואר המושלם הזה שלך.
שומע אותך גונחת גניחות קטנות ומתוקות, אני מת עליהן. אני יכול
להקליט אותך ככה ולשמוע את זה כל היום. כשאני קם, כשאני אוכל
ארוחת בוקר, כשאני הולך לעבודה, בזמן ההפסקות וככה עד הערב שבו
אני שב לאותה המיטה שבה את ישנה. ותגנחי לי עוד קצת כדי שאוכל
להרדם. ואז תגנחי עוד קצת, כדי שאחלום חלומות נעימים. עלייך.
עלייך ועליי.
על איך שעזבת אותי.
על איך שבכיתי עלייך.
על איך שאח"כ חזרת.
על איך שאמרתי לך לא.
על איך שבכית עלינו.
על איך שצעקתי שאני לא רוצה לדבר איתך יותר. לעולם.
על איך שבטח לא הבנת מה נכנס בי.
ועל איך שמאז הכל נראה אחרת. מרגיש אחרת. מריח אחרת.
ואז אני אתעורר מהחלומות האלה ואשמע אותך גונחת לידי מתוך
שינה. ואנשק אותך על המצח, כי ככה עושים כשכל כך רוצים לנשק
מישהו אבל לא רוצים להעיר אותו.
ואז אני אלך.
ואשאיר אותך שם.

ואז הוא יבוא. ויחבק אותך בשבילי, ויאהב אותך בשבילי, וידאג לך
בשבילי.
כי את לא יכולה להיות לבד. זה מפחיד אותך.

זה מפחיד אותך למוות...