לאחרונה מתרוצצות לי מיליון מחשבות בראש.
הרהורים.
בעיקר פחדים..

אני פוחדת מהיום בו אני אאבד אותך.
אני פוחדת מהיום בו תלך, תגיד ביי ואני אדע שנגמרה תקופתנו.
אומנם אנו לא מדברים על זה, לא מתכננים את זה וזורמים כי
בינתיים זה טוב.
אבל מה יקרה שזה ייפסק?
אני לא חושבת על חתונה, לא על ילדים אפילו לא על דירה משותפת,
מצד שני, אני לא מסוגלת, או לא מעיזה לחשוב עלינו בנפרד..
עלי בלעדייך.
זה כל כך מוזר.
אנו מדברים כרגיל, אתה אומר לי שאתה אוהב אותי. אני מאושרת.
כמה דקות אחרי השיחה, פתאום אני נעצבת.
נזכרת בכמה מילים שאמרנו מזמן, על הקושי שלנו יחד. שלך
במיוחד.
אנו צעירים. זה לא צריך להיות ככה בגיל הזה, בשלב הזה בחיים.
זה רציני מדי. חונק.
מצד שני, יש כאן כל כך הרבה אהבה.
כבוד, חיבור שבחיים לא נצליח לנתק. לא אני לפחות.
אז לא נפרדים.
אנחנו אוהבים, תומכים, כיף לנו יחד ולפעמים גם לחוד. זה טוב.
אנו יחד כל כך הרבה זמן, מה שיש לנו זה נדיר.
אנו לא רוצים להיות עם אחרים, לא מסתכלים, אפילו לא חושבים על
אחר, או אחרת.
ואני עדיין פוחדת.
מה יקרה לי אם יום אחד תרצה ללכת? תאהב מישהי אחרת? תחליט שדי,
נמאס! ותעזוב..
המחשבות המעצבנות האלו לא יוצאות לי מהראש,
גם כשאתה אומר "אני אוהב אותך, רק אותך, אני רוצה להיות רק
איתך, מה זה השטויות האלה שאת מדברת?"
זה בגלל שאני פוחדת.
חוויתי אבידות בחיים ששינו אותי כמעט לחלוטין. טלטלו אותי,
זעזעו אותי.
אתה הדבר הכי טוב שקרה לי. אני לא רוצה לאבד אותך.

מזה אני כל כך מפחדת...