בן יהודה חמש וחצי לפנות בוקר.
בדיוק עובדי העירייה בעלי הסרבלים הכתומים עוקרים
תחנת אוטובוס ממקומה, עם מנוף.
אחת מן הרגליים שלה עקשנית ומסרבת לזוז מהמקום, ואז,
במין ריצה מוטונומית אחד העובדים שבמקרה ערבי, טס אל עבר חבריו
השכנים שמתקנים את הכביש, לוקח מעדר גדול-גדול ומביאו לרגל
הסוררת.
כשאני עוברת במדרכה, הוא בדיוק חוצה אותי בריצה עם המעדר ביד
ואני חוששת שהוא יחליט להפסיק את העבודה שניתנה לו,
ויתחיל עבודה אחרת.
(לעולם לא ראיתי מישהו חדור אמביציה כשלו לפני כן).
החלטתי לכתוב על המאורע.
שיננתי בראשי שירה כפי שאני עושה מאז שאני זוכרת את עצמי,
התעצבנתי קצת שאין לי רשמקול להקליט את המחשבות שנאספות
לכדורים יפים ועגולים בעודי חוצה את רחוב
בן יהודה חמש וחצי לפנות בוקר.
דבורים יוצאות מהשיחים לידי. הזמזום שלהם חזק ואצילי.
חוט החשמל מעליי מתמלא יונים שמנות ורכלניות כמו סבתות
על ספסל בנצרת עלית.
הן מזיזות את הזנב ימינה ואחר-כך שמאלה,
עיניהן הקטנות מריצות את כל צמרות העצים בסביבה וכמו הן גם
אני, מריצה את מרפסות הבתים היפים,
ואת האנשים התמוהים שרגילים לחיות בלילה- ולישון ביום,
כל רעמות השיער שלהם שמבצבצות מעל עיניהם הרצוצות,
ובקבוקי הזכוכית הירוקים שנשלפים בכל פעם שזריחה מאיימת לפרוץ
ולהגיח אל חלומם.
שקט מעורר בחילה בשעות הבוקר המוקדמות ממלא את הרחובות כמו
בובה מפוחלצת,
ואני מרגישה כמו הילדה הקטנה שרוצה לפתוח את הבפנים שלה
ולהוציא את הלב הקטן החוצה לראות איך הוא נראה.
בן יהודה חמש וחצי לפנות בוקר.