לקחת לי את השמחת חיים אתה יודע?

פעם היו אומרים עליי שכל חדר שאני נכנסת - נהיה מואר.
שיש בי אור/קסם שכל אחד רוצה להתקרב אליו.
פעם.

פעם הסימן היכר שלי היה חיוך ראייה אופטימית ואמון באנשים.
פעם.

פעם הייתי מסמר הערב, הייתי רוקדת עד שכבר לא היו בי כוחות
כל אחד ברחבה הסתכל עליי בשלב כזה או אחר.
פעם.

פעם הייתי רק מחכה לסופ"ש להינות לעשות את כל הסידורים שלי
לראות אנשים ולצאת משגרת העבודה.
פעם.

פעם הייתי מתעוררת בבוקר, נהנית מאור השמש שנכנס לי לחדר ופשוט
מתמלאת באנרגיות חדשות.
פעם.

פעם לא הייתי רוצה שיגיע הלילה, הייתי רוצה עוד אור עוד צבע,
לא הייתי רוצה שייגמר ויעבור עוד יום.
פעם.


היום?

היום, אין אור, משהו כבה.

היום, עיניים דומעות והבנה שבני אדם אגואיסטים שינו אותי.

היום, אין לי כח לצאת בערב ואני תשושה, מי אוהב להסתכל על
בחורה שכזאת..

היום, אין לי מוזה לעשות את הסידורים שלי, אין לי מוזה להוציא
ממני משהו ואין בי רצון לראות אנשים.

היום, כשאני פותחת את העיניים אני מבינה שעוד יום התחיל.
עוד יום של התמודדות, עוד יום של תיסכולים.

היום, כשהלילה מגיע אני שמחה, זה עוד יום שעבר, עוד יום, אולי,
לקראת סיום הרע הזה. הלילה מראה שיש פחות יום אחד של
התמודדות.


את הטוב שבי לקחת,
לא לעוד הרבה זמן.