מה אתם מצפים שנאמר, שנעשה? שנצעק, נמרוד, נשמיע את הקול שלנו
רם וברור כל כך שלא יהיה לאיש ספק על העוול הגדול והנורא שנעשה
לאחי?
כן, נפער בי סדק כל כך עמוק שאני לא חושבת שיש דבר שיוכל לאחות
ולרפא אותו. הסדק הוא בעיקר בין הערכים שהאמנתי בהם בעבר
לעכשיו. לא, אין בי שנאה או כעס כלפי המדינה, בתי המשפט,
המשטרה, מח"ש וכל המעורבים בפרשה. יש בי אכזבה, אכזבה קשה.
אני לא אצעק מול המצלמות על טעויות מערכת המשפט ולא אנהג בצורה
ברברית וקולנית, אטיח בכל המעוניין לשמוע את טענותיי על כמה
חוסר צדק קיים כאן. אך מה שכן אעשה, בשקט שמאפיין אותי כשאני
נפגעת עד עמקי נשמתי, זה לכתוב.
אכתוב לכם על כמה אני עדיין אוהבת את המדינה, את צה"ל ואת
המורכבויות שקיימות כאן (כי אם זה היה פשוט העם שלנו היה נאלץ
ליצור אותן). עד כמה אני אוהבת כל חלקת אדמה כאן וכל יהודי
בארץ הזו. עד כמה אני מוכנה למות בשביל האדמה הזו ובשביל
האזרחים המתגוררים עליה. לעולם לא אשנא או אפסיק לאהוב את כל
היופי הזה.
ועם זאת האכזבה הקשה שלי ממערכת הצדק של המדינה הזו גרמה לי
להרגיש נבגדת.
אבי שירת בצבא כלוחם, מ"כ, מילואים שנים, שחר שירת ארבע שנים
בצבא ובתום השירות התגייס למשטרה. אדיר היה תקופה ארוכה בצבא
ועדיין עושה מילואים כל כמה חודשים בתדירות גבוהה שלא ראיתי
כמותה. אחותי מתנדבת במשמר האזרחי ומתגייסת עוד מעט. אני קצינת
חי"ר בצבא שאחראית על הכשרת לוחמים. משפחה טיפוסית? לא נראה
לי. משפחה טובה?  זה כבר יותר טוב...
אני רוצה שתדעו כולכם שאנחנו עדיין אוהבים את העם, המדינה,
מאמינים ומקווים לטוב ומעולם לא זנחנו את האמונה שלנו. אנחנו
פשוט מאוכזבים ועצובים על מר גורלה של מדינתנו ומר גורלו של
עמנו על שהגיעו למצב שבו מפקירים מגן חוק בשטח.