כשהייתי קטנה,
הייתי בטוחה שאני מאומצת
ובגלל שיש לי רק אח אחד,
הייתי בטוחה שאם אני אנהג כמו בן
אוכל בטוח לרצות אותו, את אבא,
והוא יאהב אותי ויחייך אלי גם קצת.
אז שיחקתי כדורגל,
כדורסל,
(הייתי המומחית
בכל המשחקים והקבוצות!)
ורכבתי על אופניים
במהירות כזו שהשעון לי לא יכל.
הכרתי את כל כלי העבודה בשמם
וידעתי להביא אותם כשהיה צריך אותם
בלי להתבלבל.
טיפסתי על עצים
ועל גגות ועל גדרות הכי גבוהים
וכמו חתול משם קפצתי.
לא משנה היכן הייתי,
תמיד חזרתי עם שריטות מדממות
וכתמי ירוק של דשא וצמחים על המכנסיים
באזור של הברכיים.
לא פחדתי מאיומים על מחבלים
והקטיושות רק רגשו ואתגרו אותי לבדוק
היכן נפלו, או לפחות לראות את העשן
ותוך כדי, להגיע "ראשונה!!!" למקלט
כדי לתפוס ולהכריז ששלי היא
המיטה העליונה המבוקשת!
רציתי שיתגאה בי, כי אני לא מתנהגת כמו
"ילדה קטנה ומפונקת"
בלילות ללא ירח, בדקתי את האומץ
והסתובבתי בין אותם החתולים
שמרחוק ראיתי
את עיניהם שבאדום הם נצצו לי,
כמו מראים לי את הדרך אליהם.
הסתובבתי לי בחצרות שבמושב בלילה,
ילדה קטנה צועדת לה בחושך לבדה
מן מבחן של אומץ להביט בתופעה
מבלי להתגלות :
צפיתי בו באיש הכי מוזר, שלא דיבר עם אף אחד.
התמהוני שבא להתגורר אצלינו בכפר.
הקטנה קראה לו "המשיח"
אולי בגלל בגדיו הארוכים, הלבנים
ושיערו הגלי החום, שהגיע עד מתניו...
ומה שרק עליו ידעתי,
זה את שמו, כשם הכפר
ושהוא שר שירים בלילה
עם מילים שלא הבנתי
אל מול גולגולת של פרה...
אמא תמיד חיבקה ואהבה אותי,
ולפעמים הייתי מבחינה,
איך היא מביטה בי מהצד וכואב לה,
ושמעתי לא פעם אותם רבים בחדר בגללי...
וכשכילדה קטנה שאלתי למה זה כך,
היא תמיד אמרה,
שאבא קצת חולה,
עצבני, או שהוא עסוק
או קצת מודאג...
זה אף פעם לא סיפק אותי,
אז למדתי לשתוק אליו
וספגתי לי בשקט את השקט
ואת כל הצדדים האחרים הרועשים שלו
שהופנו תמיד אלי.
עם הזמן, כשנולדה לי עוד אחות,
הרגשתי עוד יותר לבד
ועוד יותר בצד...
תמיד חיפשתי ורציתי כמו כולם,
גם ממנו,
גם אותו
שיאמר לי
שיסתכל עלי
שיחבק
רק פעם אחת,
לפני שהוא כבר לא יהיה,
שיאמר לי שיחייך
שיפתח איתי בסתם שיחה
שיבקש ממני משהו
ויותר מכל שיאמר לי,
אפילו שילחש
שאותי הוא בהחלט אוהב
אפילו בקצת הייתי מסתפקת.
וסוף סוף אבין
שאני סתם טיפוס רגיש ומבולבל,
אבל זה לא קרה אף פעם...
עם הזמן הפכתי שקטה כך אל כולם
פחות פראית, פחות בן,
מרוחקת,
מן ילדה אישה בפנים רועשת
מלאת שאלות
שאין מי שישיב לי עליהן.
צמאה למילים מסויימות שלו,
שלא הגיעו לעולם.
אז הפכתי לילדה-בת-אישה-אם
שלידו שם במיוחד, לימדה עצמה להיות אחרת
כי השתיקות שלי כשהוא ליד,
כנראה עושות לו טוב
היום, אחרי אותן מילים שהוא אמר,
שלא ציפיתי לשמוע באחרית ימיו
נגמרו לי התקוות שיאמר ויעשה כזה דבר.
וכשהתקווה והחלומות כאלה נגמרים
חלק,
משהו יפה מן החיים
נשבר |
