אנשים מנסים להגן על היקרים להם מפני העולם. גם האדם השברירי
ביותר מנסה לסוכך בידיו הזעירות על אהוביו מפני המציאות. מחד,
אין כל רע בכך. ביטוי הקרבה או האכפתיות בדמות הקרבה-עצמית
אינו דבר רע לכשעצמו, ברם על ידי כך נמנעת מכל אותם אנשים
היקרים לליבנו אחת החוויות החשובות בחיים, הטעות. אף כי היא
נתפסת כשלילית הטעות היא חוויה מעצבת. התנהלותנו הכמעט מקרית
בעולם הופכת למחושבת אודות לניסוננו, כלומר לסך הטעויות שצברנו
עד לנקודת זמן מסוימת. החיץ שכל אחד מאתנו מבקש לשים בין העולם
שבחוץ לבין יקירינו משתק לבסוף את אלה האחרונים.החיץ מטשטש,
מבטל את הפחד. בחייו של אדם הפחד הוא גורם מניע. סכום כל
הטעויות שאדם עשה בחייו יחד עם הפחד (הספציפי והכללי) הם
המעצבים והמניעים אותו הלאה.
השיר על הילד שגדל בתוך תפוז תמיד נתפס בעיני כעצוב. הילד
בודד, קר לו, והוא חי בתוך תפוז. הילד לא זוכה לטעות לעולם.
הוא גם לא זוכה באמת לפחד. הפחד היחיד שלו הוא מהקור ומתזוזת
הפלחים. זה לא שאנשים 'רגילים' שונים מהילד שחי בתוך תפוז
בהכרח. כולו ישנים בין פלחים כתומים עד שבא מישהו, מקלף קצת,
חושף אותו לקור ומוצא אותנו. ההבדל היחיד (מלבד התפוז) הוא
שקשה בהרבה לקלף בן אדם. הפלחים לא מסודרים בקווים נקיים אחד
על השני. לקלף בן אדם מלכלך הרבה יותר מלקלף תפוז. תפוז משאיר
ריח של פירות הדר על האצבעות. בן אדם משאיר אחריו עקבות
נוספים.
