הולכת סחור סחור, באיטיות.
מפחדת לקטוף. ברגע שאחרי הקטיף מתחילה הדהרה אל עבר תאריך
התפוגה הבלתי מעורער. תאריך סופי וסופני.
וכל כך קשה, מרחף מולי, בהישג יד. רק להושיט אותה, ולחוש
בנעימות המציפה. בשלווה, ברוגע. כל מה שקיווית.
הדילמה היא קשה.
לקחת, לחפון, להשתכשך, להתכרבל. אך לדעת שבעוד כך וכך זמן הכל
יתנדף, יעלם.
או להביט בו מהצד, להנות מהמראה אך לעולם לא להיות בו.

אושר הוא דבר כל כך חמקמק.
אך התשובה היא ברורה.
לחטוף, לאהוב, להנות, להשתגע, לטרוף, לנצל כל רגע מהאושר הזה.
המפחיד הזה.
עדיף מלדשדש במימיה המסריחים של ההמתנה.
ההמתנה לאושר המוחלט, לאותו הרגע שלא יבוא בעודך ממתין.

אין דבר מוחלט. אושר הוא לא מטרה, הוא דרך חיים.
אנחנו לא חותרים אליו, אנחנו שוחים את חיינו דרכו.
אושר בא והולך, ואנחנו בהמתנה הזו, בציפיה הזו לאושר הטוטאלי
מביטים בכל רגעי האושר החולפים ומנפנפים אותם מעלינו כגרגירי
אבק.

מהרגע שקטפת את האושר הזה. את אותו הרגע שנושא עליו כאות קין
את תאריך התפוגה שלו.
אתה צריך לעשות כל מה שיהיה לך כח לעשותו.
לנצל את הרגע והכח הטמון בו.
תשקע אחר כך, בבוא תאריך התפוגה.

עד אז- תהיה מאושר.