לא יכול להיות שזה מסתכם בזה.
משהו חסר בזה, וזה לא נינוח.
הבית, מכונת הכביסה, הטלוויזיה, אפילו עץ התפוזים בחצר שלא
טופחה,
מסגירים את ניסיון ההיאחזות שלי ואת הרצינות שלתוכה אני לפעמים
נופלת
כשאני במצב רוח של עצבות,
בדרך כלל זו חרדה, שתוקפת אותי
ואין רהיט שלא עובר טיפול, ואין חסרון שלא צץ, ואין מבע או קול
שלא במקומו
שמצליח להימלט ממני.

לא יכול להיות שזה מסתכם בזה.
שאזכה רק להבנה, שאשכח תמיד
ורק לעתים ארגיש שמשהו חסר בזה וזה לא נינוח.
ויתרתי כבר על כמה נושאי שיחה משמעותיים
כמו ספרים, יהדות, היסטוריה וסרטים זרים,
באתי רגוע, מתבוננת, בלי עול תרבותי, בלי בית עמוס
אידיאולוגיה
בלי העיניים הלוהטות או הכבויות המבטאות את כל חוסר האונים שלי
מול אהבה
או חברה.

לא יכול להיות שזה מסתכם בזה,
רק בחום שאני מקיפה בו את עצמי,
משהו חסר בזה, וזה לא נינוח.
אם כי יש יותר מקום בפנים להכיל את החיים עם האנשים.
ואני פוחדת שאשכח כמו ששכחתי שבע שנים
את עצמי.
שארגיש והבין בלי לדעת לחיות
את זה.
והבית וכל הדברים מסגירים את הלבד שלי.