ליד ספסל אפור,
התיק היה מונח ברישול חסר טעם.
ואיש חסר צורה, לידו,
סתם היה דרוך
דורך על משבצת קטנה ליד מבטים משועממים.
השעון היה שחוק,
השעה דחוקה.
רק האיש עמד בתור,
עם כרטיסיה דהויה
ושקית קטנה מקומטת.

ולא היה לו מושג, לא הייתה לו שעה,
בה הוא ידע.
לא עוד ידיעה על עוד פגישה משולשת
בין מנהיגים עם הדק,
לא עוד ידיעה מצמררת על אימא או אחות
שנרצחה בידי מאהב.
ידיעה.
כזאת שתבוא מתוך הפשטות, מתוכו.

לאן הוא ממשיך מכאן?
יש בכלל דרך המשך?
רגליו כואבות פתאום מכובד הראש,
וידיו, כבר אין בכוחן להחזיק את ליבו באצבעותיו המגוידות.
ארוכה היא הדרך,
משתרכת אחריו בשובל של הלצה,
מתארכת לפניו עם חיוך ממזרי
קו אחד מהיר ייקח אותו מכאן,
קו אחד ברציף האחרון יביא אותו,
לאן?