ואני רץ. אני עומד במקום, אבל רץ במקום. בעצם, יש לי בית שלם
לרוץ בו, שלושה חדרים. אני רץ לחדר המרתף, ומשם לחדר השינה,
ומשם לסלון, ועושה שפאגט ואני מתחלק ישר לאמבטיה, ועושה מקלחת
אם אני כבר שם, ומקיא בשירותים, ואוכל הרבה חריף, ועושה כוס תה
עם פלפל ומלח, ויש קירות סביבי, איך יוצאים מהם? אני מצייר על
הקירות את כל העולם כולו. ויש ערבים שעובדים פה למטה, אני לא
יכול לשים גלגל"צ. ואני שם בכל זאת, והדג-נחש שרים את שירת
הסטיקר, אז כל הערבים נכנסים ומתחילים להפוך לי את הבית,
אומרים אתה חושב אתה יותר טוב מאתנו? ואני אומר לא, אני סתם
חולה נפש מטורלל ולא חכם שכותב שטויות, אתם יודעים לקרוא? הם
אומרים לי אנחנו נקרע לך ת'צורה.

יום יפה בחוץ, השמש זורחת. קיץ של חורף, חורף של קיץ. סגרתי את
כל החלונות, הפסקתי לעשן. אני לא אמות כמו רותי, אני אומר. אני
אעקור את ההרגל המסריח הזה לאט-לאט, ואולי אקבל גם קצת שכל.
אומרים לי אין אריות ונמרים בחוץ, אבל אני רואה אותם בכל פינה.
אל תכנסו לי לתוך הבית! אני מבקש. אז איך נבנה לך עוד חדר?
שואלים הפועלים הערבים ומדברים דיבורים בערבית. למה אני לא
מבין? כי אני צבר. נולדתי בירושלים ליד התחנה המרכזית הישנה
בשנת 1976, שמרו אותי באינקובטור וחממה עד גיל 7, זיינו לי את
הצורה וזרקו אותי לפנימייה. הייתי מצורע, הייתי מלך. למדתי
להיות גבר. יצאתי, קיבלתי זפטה בראש, ומאז אני מחפש את המוח
שלי בין דפים ובין שירים. באה האתיופית, יפיפייה, רקדה לי שיר
של ביונסה. אתן באות מאוחר מדי, אני כבר זקן. לילה אחד תמצא את
עצמך באיזה מוטל, שיכור עם בחורה מסוממת, והיא תדבר איתך על
אהבה שמתה. איך אתה יכול להגיד לי לא לבכות? אני בוכה כבר 14
שנה.

בתוך הצינוק ישבתי. הקשבתי לרדיו ושירים. ראיתי שיכורים
ומסוממים בטלוויזיה. שתיתי ערק, שתיתי בירה, שתיתי אדומים. "קח
סיגריה," הוא היה אומר לי, ואני הייתי לוקח. "קח סיגריה," הוא
היה אומר שוב, ולאט רוקנתי את הקופסה. "קח קופסה," הוא היה
אומר, ואני הייתי לוקח. "קח פאקט!" הוא תבע, וכשהמצית נגמר
השתמשתי בגפרורים. "איך מפסיקים?" שאלתי אותו. "לא מפסיקים,"
הוא ענה, "מעשנים את הלב, יורדים בכושר החשיבה והמחשבה, הכושר
והיושר, משתעלים, מקבלים חסימת עורקים, או שבץ, או דום לב,
עוברים צינטור, אוכלים צנון ומתים. אתה אוהב למות?" הוא שאל.
הסתכלתי סביבי עם ריאות ומוח הרוס ואמרתי לו בטח. תהרוג אותי.
"אני אבכה על הקבר שלך הרבה." הוא אמר, ומתישהו החלטתי לחיות.


עומד מול הכותל. מתפשט. עירום נכנס לאבנים, מתעטף בקדושת
אלוהים. "אני עבד שלך," אני אומר לו, ואלוהים מקבל אותי בשני
ידיים. בעפר ואפר-חיות אני מתפלש, מושח את עיניי, אומר תיקח
אותי כשתרצה, כל עוד אני כאן - אתה אומר לי מה לעשות. הוא תפס
את לבי, ומחץ, ומחץ, וכל הכאב והדם זורם לאלוהה אלוהי עולמות,
כשאין לי עיניים לראות מלבד עיניו.
יום הולך, יום בא, ועדיין אני מנסה לנחש אותך. העלית אותי
לשחקים וקברת בין דרדרים, אבל שמרת עליי זקוף. הלב שלי לא שלי
עוד. הלב שלי מיץ עגבניות. אבל בידיי האלה, המחורצות צלקות,
אני תופס את הלב של העולם, מדמם ופועם חשוף בידיי, והוא כל
האהבה והזוועות, מדמם אותי. ואני לא יכול להפסיק לצרוח.