עמוק בפנים ידעתי שלא יצא מזה כלום, אבל החלטתי שלא יקרה שום
דבר בלתי הפיך אם אתן לזה סיכוי.אולי בסוף בדרך מסתורית כלשהי
הוא האחד שלי?
הוא  אסף אותי מפתח ביתי בדיוק בזמן שהתחלתי להרגיש את הקור
חודר דרך המעיל ומקפיא את עצמותיי.
"מצטער על האיחור, היו פקקים בדרך... את נראית מיוחד הערב"
המחמאה התברגה במשפט כמתוכננת מראש ולא ניכר אף סימן התלהבות
בהבעת פניו. הודיתי לו, כהרגלי לא מצליחה לקבל מחמאות.
לאחר דיאלוג קצר החלטנו על מסעדה. מסעדה ... שם היה דיי מעיק.
הרגשתי את המתח והלחץ בכל שפת גופו ובדריו. עברתי חקירה צולבת
בסגנון "את בת יחידה?" או "אחיך סיים את לימודיו באוניברסיטה?"
ו "כמה פעמים הברזת משעורים בבית הספר?"
הרגשתי שכל זה מיותר והתחלתי ממש להצטער שהסכמתי לפגישה הזו.
ביקשתי יפה שנחזור לביתי ורמזתי שאין עתיד ליחסים בינינו.
להפתעתי הוא החליט שהדבר הנכון והמתאים הוא לנסות ולשכנע אותי
שכן כדאי לי לצאת איתו.ממש כמו איש מכירות הוא נאם כשתי דקות
על הפרספקטיבה הלא נכונה שבה אני מביטה עליו ועל האושר שהוא
מבטיח שמחכה לי איתו ואפילו על הכסף .., סליחה, נוחות שתהיה לי
איתו.
כמובן שאני מעריכה את עצמי. אני חושבת שמגיע לי ובעצם לכל נערה
שיתאהבו בה , ישכנעו אותה וירדפו אחריה, אבל כאשר נערה זו
אומרת מפורשות שהתשובה היא שלילית - אין כל טעם לנסות
ולהמשיך.ולמרות עובדה בסיסית זו הוא החליט להמשיך ולהמשיך...
התחלתי להרגיש ממש רע עם כל העניין ורק קיוויתי שנגיע לביתי.
בסוף הגענו. בדממה מוחלטת בילינו את הדקות האחרונות של הנסיעה
ולאחר העצירה קפצתי החוצה מהמכונית לא לפני שמלמלתי "ביי
וסליחה שוב".
הוא לא סלח. לאחר כמה ימים קיבלתי מייל כל כך יפה ורומנטי. הוא
אמר שאני הבחורה הכי חכמה ויפה שהוא אי פעם פגש ואם לא אתן לו
סיכוי הוא יהיה מאוד עצוב.
מייל יפה ,אבל אני ממש לא אוהבת את האיש. לא מתחברת להתנהגות
הלחוצה שלו, לא נמשכת לשער בלונדיני שלו. לא עניתי ומאוד
קיוויתי שהוא יבין. שלא יחשוב שאני מושלמת. ככה יהיה לו קל
יותר להתגבר.
שבוע אחרי הדייט , בהפסקה בין מחשבים לפיסיקה חיכינו בחצר
אשכול הפיס לפתיחת המעבדה. מאחורי הגדר ,שהקיפה את כל התיכון
היקר שלנו, עבר בחור. הוא הביט הישר לתוך עיניי ולפתע חייך.
-נראה טוב- זמזמה חברתי.
-כן....- משכתי.
בשישי כמו בכל שישי ישבנו בגן עם כולם ודברנו על כל מיני
דברים. ידעתי היטב  שהבחור היפה ההוא גר בסביבה, חברה של בת
דודה של חברה שלי הייתה שכנה שלו וספרה לנו עליו. הוא היה
גדול, בן 20 כבר! הוא שירת בצבא ביחידה קרבית. "חייל.... "
אמרנו יחד עם חברתי. "חלומה של כל נערה שפויה!" קבעה הבת דודה
של חברתי.
ובכן היינו בגן וחיכינו. חיכינו וקיווינו שהוא יופיע. לא
טעינו, כי זה בדיוק מה שקרה. הוא יצא מביתו עם עוד כמה חברה.
בנים ובנות ,הם צעקו וצחקו. כולם התיישבו במכונית אדומה עם גג
נפתח. קמתי (קשה לפספס את כל הגובה שלי כשאני על הרגליים)
והתפללתי שיראה אותי... כמעט חיררתי אותו עם מבטי. והוא ראה,
(כנראה שזה נכון שאנשים מרגישים כשבוהים בהם) הוא לחש משהו
לאחד הבנים ופתאום הלך והתקרב לעברי. חבורתו השתתקה והתלחששה.
-היי אני שלומי, איך קוראים לך?
-מעיין- עניתי עם חיוך.
-מעיין, שם יפה . בא לך לבוא איתנו לוורג'ין?
-אממ... האמת שבכיף, אבל רק אם אסתי מצטרפת.
שמענו צעקה מאחורי גבו "בטח אסתי מצטרפת!!"
הבטתי באסתי והיא חייכה אליי לאישור. ככה בדקות ספורות היינו
שם, רקדנו , רקדנו צמוד. לא היה מגע של ממש אך אשליה שלו אכן
הייתה. הוא עטף אותי בגופו והרגשתי כיף ובושה.
הערב התקרב לסיומו ולא החלפנו מילה אחת עם שלומי . ורק בסוף
כשהורידו אותי ליד הבית הוא הצטרף אליי וירד גם. אז התחילו
הדיבורים.
הוא סיפר לי על תוכניות שלו אחרי הצבא, הוא רצה ללמודת הנדסת
מכונות בטכניון שבצפון. הוא נורא התלהב מכל התחום הזה , במיוחד
מרובוטיקה, אפילו אני התחלתי קצת להתלהב , למרות שאני שונאת
להתעסק עם מחשבים הכי פשוטים. הוא סיפר לי על הטיול שעשה לפני
הצבא לתאילנד, סיפר איזה יפה שם, הים הכחול , הטבע. הקשבתי
ומידי פעם שאלתי שאלות כדי לקבל את כל התמונה הרחבה והרגשתי
לרגע שאני עצמי בנוף היפה של תאילנד ביחד עם שלומי.
התעוררתי כשמגע עדין ורך של שפתיו נחת על עיניי העצומות.
-את עייפה?-שאל אותי שלומי.
-קצת, אבל לא בגלל זה עצמתי עיניים, אני דמיינתי את כל מה שאתה
מספר. אתה מספר ממש יפה.  למשל עכשיו הייתי בתאילנד- אמרתי
וחייכתי אליו.
-אולי מתישהו אני אקח אותך לשם- אמר שלומי וחייך בחזרה.
-כן, בטח.
-אולי אחרי הצבא, בא לך לעשות איזה טיול לפני הגיוס שלך?- שאל
אותי בהתלהבות.
-אולי כן,אבל...- ולא הצלחתי להשלים את המשפט.
-אבל מה?
-אני חושבת שאנחנו מכירים ממש קצת בשביל לתכנן תוכניות כאלו
גדולות- אמרתי לבסוף.
שלומי צחק ואז אמר -צודקת, אבל עד שאני אסיים צבא נכיר טוב
מאוד. אני מקווה שלא אאכזב אותך עד אז.
הסמקתי ולא האמנתי למשמע אוזניי, "האם הוא באמת רוצה להיות חבר
שלי" החלטתי לבדוק ושאלתי: -זה אומר.... זה אומר ש...נו אתה
מבין. שאתה רוצה להיות איתי?
-מעיין, -למשמע שמי לבי פעם בחוזקה -אנחנו מכירים כמה שעות,
ואני אוהב כל מה שראיתי בך, את הגוף שלך, את השער שלך, את
העיניים את השאלות שאת שואלת כשאני מספר לך משהו, את החיוך שלך
,אבל את צודקת אנחנו מכירים ממש קצת זה את זה. מה שאני מנסה
להגיד הוא שתתני לנו סיכוי. לא נבוא בהכרזות פה ועכשיו, אבל אל
תדאגי הן יבואו, אני בטוח שיבואו.
-אז נזרום- חייכתי אליו.
-נזרום ונראה לאן נגיע- אמר שלומי וחיבק אותי.
הוא קירב את פניו כדי לנשק אותי אך הרחקתי את גופו בידיי
ואמרתי -לזה בטוח אנחנו מכירים קצת מידי-  חייכתי אליו ופניתי
לכיוון פתח ביתי.לפני שלחצתי על ידית הדלת השתהיתי פניתי לאחור
וחזרתי ,בקפיצה הדבקתי לו נשיקה על הלחי ורצתי לדלת ביתי שם
מצאתי מחבוא מרגשותיי המתפרצים.
הדבר הבעייתי בתוכניתנו להכיר זה את זה היה השירות של שלומי.
מייד לאחר אותו ערב חזר שלומי לבסיס ו"סגר" חודש שלם. חודש זה
לעד ייזכר כחודש מאי החם והארוך ביותר בחיי.
כמה ימים אחרי הפגישה עם שלומי קיבלתי מייל נוסף ממר הדייט הכי
לא מוצלח בעולם, הפעם המייל לא היה רומנטי בכלל, הוא אפילו לא
היה נחמד. הבחור היה עצבני כהוגן. רשם שאני לא אחראית, לא
רצינית ולא מנומסת. הוא שמח שסירבתי לו והבטיח לי שיהיה הרבה
יותר מאושר ממני בעתיד.
משום מה הצליחו דבריו לאכזב אותי. לרגע נזכרתי בפניו של שלומי
והרגשתי איך געגוע מזדחל לתוך ליבי. בקושי הכרתי אותו ,אבל
איכשהו ידעתי שאני אוהבת אותו. לא היו לו כל דרישות או טענות
כלפי, הוא לא ביקש שאשתנה למענו. מצאתי חן בעיניו כפי שאני
באותו היום בבית ספר, ילדת תיכון עם פצעונים פה ושם, לבושה
חצאית משובצת קצרה וגרביונים שחורים, סוודר עם סמל הבית ספר
וצמות בשיער. כמובן שהוא לא יכול היה לדעת שאני לא שיא
הפופולאריות אבל זה רק שיחק לטובתי.
אף פעם לא נהגתי לשמוע חדשות ולא חדלתי ממנהגי זה גם באותו
היום. החיים המשיכו לזרום כהרגלם ושום דבר מיוחד לא קרה לי
באותם הימים. יום שובו של שלומי קרב ובא וכבר יכולתי ממש להריח
את הבושם שלו באפי. חיכיתי לו  נאמנה כל החודש למרות שלא צלצל
אלי אפילו פעם אחת. חברות הסבירו לי שיש יחידות צבאיות שאסור
להם ליצור קשר עם הבית לפעמים, אז הבנתי וקיבלתי  את זה.

שבוע לפני חזרתו של שלומי שוב קיבלתי מייל מהאיש הלא רצוי.
הבחור סירב לעזוב אותי בשקט. ממש לא ידעתי מה לעשות , השלכתי
אותו לספאם כדי לא לקבל יותר את המיילים שלו לתיבה. הפעם הוא
כתב שמצטער על התנהגותו. הוא רשם שהוא סתם חייל שרצה מישהי
שתחכה לו בבית. הוא לא התכוון לפגוע בי ומאחל לי כל טוב. דברים
אילו עודדו אותי והעלו חיוך על פניי. שוב חשבתי על שלומי.
קיוויתי שגם הוא חושב עלי כל כך הרבה.
בערב, הלכנו לגן עם הבנות כדי להתאוורר קצת ולהתנתק
מפלייסטיישן. אז ראינו שבעה בבניינו. הבניין נארז בניילון קשיח
בצבע אפור , דומה לזה שהיו משתמשים לבניית סוכות. דף לבן התפתל
ברוח והסתיר את שם הבר מינן. התקרבנו ואיכשהו ידעתי מה אני
אראה על הדף.
-שלומי.....-  אמרה אסתי שראשונה הצליחה להגות את השם.
למרות שידעתי שזה מה שאני אראה סירבתי להאמין. הרגשתי שאני
בחלום בלהות. ברחתי מהמקום לכיוון הטיילת הארוכה והבודדת בשעה
זו של ערב. זיכרונות ומחשבות לקחו אותי על כנפיהם לתוך עולם
התת-מודע וטשטשו את המציאות. גררתי את עצמי במורד הטיילת,
ממלמלת שטויות וצוחקת. אז נפלתי, אספלט החם החזיר לי את כל כוח
המכה כפי שהבטיח ניוטון והרגשתי כאב עז בעצמותי. אז פרצו
הדמעות, הם זרמו ללא הרף. רק אז עיכלתי את מה שקרה.
ימים, שבועות, חודשים ושנים לפני ששוב יכולתי לדבר על מה שקרה
בלי להרגיש שבורה ואבודה. היום אני יודעת ששלומי נפל במבצע
צבאי בצפון הארץ. הוא החליף חבר בלילה לפני הפעילות ונהרג יחד
עם עוד שני חיילים. ולמרות שלא סיפר עלי לאיש ממשפחתו חבריו
ידעו  ואני יודעת שהערב ההוא שבילינו יחד היה מיוחד עבורו לא
פחות ממה שהוא היה עבורי.