הנה אני;
צמודת-אוזן לקיר היושב על לבך,
כמו ללווייתן. עברו כמה ירחים מאז
ואני עדיין על אותו תהום-ארכיטקטי אותו מכנה ביתי
רק שבמקום שהאדמה תישמט מתחת לירכי
אני נשמטת מעל האדמה הזו.

הכפתורים המאחדים את עיני האנשים החולפים לא השתנו
רק פניך; אינני מזהה אותך יותר! ואני עוברת בין כל החנויות
ונוקשת בכל אצבעותיי הנותרות. והזכוכית היא
העוטפת את הדיוק המפוזר, אני שכחתי אותך.

אולי אתה במוזיאון?
תמיד רצינו להיות חכמים יותר. או שזו רק אני
מעמידה ספרים על השידה כמו אהבה בקופסא
עכשיו כבר לא ארוץ יותר ושמלת המשי שלי
תדבק לגופי כמו שלד.
אני הולכת ובידיי נושמת את הקירות הקרים
הם אוהבים אותי כי אף אחד לא נגע בהם כמותי בעבר,
ופתאום חושך. ואני בתוך הגוף שלך

אני יודעת שהכתמים שרצים באוויר מחפשים אותי
ואני מתכופפת ורצה וחופפת בין יער ליער.
אני יוצאת לעיר הפוכה, מכונית הופכת לחללית
ותינוק למולקולה. מגע לאוויר ואנשים
לשברי-זכוכית בלב האדמה.
אני לא מכירה אותך ואני בתוך גופך
בדיוק כך מפלסת
את אפי
אל ריחות-שתיקתך,
וכך נולדת טריית-ירח
וחדשה.