"סליחה, אדוני?"
שאלה ילדה קטנה בשמלה ארוכה וחול על פניה.
אדון גבוה בחליפה מחוייטת ניצב מולה ושלח מבט רגוע, כאילו
המתין לה מראש.
"איך ממשיכים מכאן הלאה? אני איבדתי את דרכי".
פלטה הילדה בחוסר נוחות וניסיון לא מוצלח להסתיר את קולה
הקטוע.
האדון ליטף את שיערה באוויר וחייך בשלווה מבלי לחשוף שיניים.
דמעות הציפו את עינייה, ראשה הושפל, כפות רגליה התקרבו זו לזו
עד שנשמעה נקישה קלה בין שתי נעליה.
מדיו הכהים של האדון העלו באפה ניחוח של אופק לא מוכר, היא
יכלה כבר לדמיין את טעם השלג ניגר מזוויות עיניו,
"אולי זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו"
לחשה לעצמה בהזזת שפתיים כאילו התכוונה שישמע.
היא לא הבינה על מה היא מהרהרת באותו רגע נתון עד שאותו פאזל
מחשבתי התפוגג ללא מאבק.

האדון הגבוה העביר אל מבטה התמוהה מפת דרכים חלקה, פסע אל עברה
והושיט גם סוג של עט.
מבטה לא השתנה.
האדון שוב חייך בנימה אילמת והחל לפסוע לאחור, הוא ידע בדיוק
מתי לעצור ולא נישען על הקיר שעמד מאחוריו.
"אני צריכה עזרה מיד, בבקשה, אדוני!"
ייבבה הילדה בציפייה גורלית, כאילו היה אותו אדון האדם היחיד
באיזור.
הוא זקף את ראשו ופרס את ידיו אל הצדדים בזוית של 45 מעלות.
הילדה כיווצה את קצות גבותיה בחשדנות הגובלת בזילזול מוחצן.
האדון המתין בדממה באופן שהראה כאילו אינו מחכה לדבר.
היא התקרבה אליו בצעדים רועדים בעודה מחזיקה בשתי ידיים את הדף
הלבן ועל כיסה תלויה ידית העט, היא לא הייתה בטוחה מי אמור
למלא את המפה הריקה שלה בציורים ומסלולים.
הילדה הרכינה ראשה, הביטה על נעליה הירוקות פוסעות קדימה
ולשבריר יחידת זמן לא מוגדרת חייכה בביטחון כאילו תם המסע.

הילדה הקטנה בשמלה הארוכה החזירה מבטה אל היקום בפנים חסרות
הבעה.
היא לא ידעה אם הצליחה למצוא את הדרך, היא בכלל לא זכרה לאן
הייתה צריכה להגיע.




24.8.09
6 בבוקר.
(לאהובי)