אני זוכרת שאמרתם לי
"זו לא תרופת פלאים",
עם כל כיסא שהתחלף מולי
נקרעתי לגזרים.
אתם ליטפתם את ראשי
בעוד מילים של נחמה,
אמרתם לי "את עוד תראי,
את תשרדי את המלחמה".
אתם צפיתם כשאזל כוחי
מכובד הדמעות,
אתם חייכתם בריחוק
גם כשעשינו טעויות.
אתם שכנעתם שיותר נכון
לחיות עם הפגמים,
אמרתם לי שאין יפה יותר
מעצם החיים.
אבל שכחתי וברחתי
אני טעיתי, התפכחתי
אני כלואה בתוך עצמי
אני שבויה במזוכיזם
קצת לא-רצוני.
מילים הפכו להיות נהר
והוא טשטש את הגבולות,
כשלא טבעתי בעצמי
אבדתי לי בתעלות.
אתם הושטתם יד, ליום אחד
הפניתם אחריות
וכשקרסתי תחת האשמה,
נתתם הזדמנות.
ובלעדיכם איך אדע לראות
מה תלות ומה תלותי,
עם אישיות כה מפוצלת
מי ישמור על נשמתי?
כשאין לי כוח להכיל,
כשאין אחר כאן במקומי
ואיך אדע למצוא לי פסיכולוג
עמוק בתוך עצמי?
כי אני שכחתי וברחתי
אני טעיתי, התפכחתי
אני כלואה בתוך עצמי
אני שבויה במזוכיזם
קצת לא-רצוני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.