אירועים ישנים חוזרים אלי בשקט
עולים במדרגות נעות מתהום הנשייה.
כלואה בתוך קירות גבוהים,
ההמולה סביבי חונקת
אט, אט נאזקת. שוב בלי לומר מילה.

הדחקות שהסתיימו בבכי מתפרץ
וחזרו לכלאן בתוך לב מאבן.
שתיקות שלא תמו חודרות כעיני הנץ
נותרות ללא מפתח שישחררן.

ואיך תאמר תקופה עוברת
כשישנם הזיכרונות?
ואיך תאמר תקופה נגמרת
כשמטפסת אני על הקירות?
כשאני תובעת במימי הרגשות
בלי לצוף!

אירועים ישנים חוזרים אלי בשקט
עולים במדרגות נעות מתהום הנשייה
ואט, אט, שוב, אני נאזקת
כמו תמיד, לבד, בלי לומר מילה.