אנחנו יושבים בשולחן הקיצוני ביותר, שנינו על כסאות עץ
מאולתרים, כאלו שהביאו במיוחד בשביל האירוע. הוא בישיבתו
הקבועה של רגל אחת על השנייה, ידו מטיילת בין המאפרה לבקבוק
הערק. בקבוק שמתלווה אליו כבן זוג קבוע כנראה דווקא באירועים
בהם היה רוצה להימחק לגמרי. הוא גם כך תמיד מגזים.
הוא מוזג, נמתח קדימה, אוסף את חפיסת הסיגריות ומקריא בקול רם
את האזהרה, שבראייתו תמיד מוגזמת: "הסיגריות פוגעות בכושר
הגופני שלך". הוא מגחך, "זה בהחלט מחזיר אותי כמה שנים אחורה.
זה בדיוק מה שעשינו בשיעורי הספורט, שהתקיימו במחששה". המשיך.
"שונא את אלו הקובעים לך איך לחיות, איך להתנהג, איך לשתות את
התה? למה לעזאזל לא לעשן?" ומצית את הסיגריה כמחאה. "שילכו
קיבינימט כולם, מוכרי נעליים ומלכים!" צורח לחלל האוויר ולא
מפספס להביט בכולם.
ואני כאחד שעומד מהצד אומר "וואלה?!" כי לפעמים זה כל מה שנשאר
לומר. ואפשר לקחת את זה בציניות מוחלטת או כהסכמה. הוא מפסיק
ונושם בכבדות. האם כבר שתה יותר מדי? הוא נראה כאחד שבוחן את
הסביבה, מדקלם אותה ואז מחייך כליצן חצר. יש לו שיניים לבנות
מדי. מציץ בסלולארי כאחוז אמוק, ולא טורח להתייחס לסביבתו
כשאומר: "גם כן זאתי, בת-זונה". ועיניי הנשים שסביבו דלקו על
היותו כל כך שחצן ומלוכלך. הוא יכול היה להשיג איזו בחורה שרק
רצה, אך תמיד נמשך לסבוכות שביניהן, כאחד שמנסה לפתור, לעזור,
להסתבך בעצמו. אולי הוא רק צריך ללמוד לקבל, ואז תוכל להירגע
נפשו.
הוא מביט סביב שוב, לאף אחד אין מה לומר יותר ממה שכבר נאמר,
אין חדש. האם כך זה צריך להיות? הוא מצידו נותן לזמן לעשות את
שלו, אפילו שהוא לא מאמין בזמן בכלל, עד שאפילו שעון יד אין
ברשותו. ואז כשכבר הגזים ממש עם עצמו, החל מספר על חוויה חד
פעמית שלא מרפה, מעבר הרחוק, כתמונה קבועה שננעלה בראשו. זו לא
התמונה הכי סימפטית. פניו באחת, מתקמטות בחלחלה, ומיד אחר כך
מרעישות בצחוק קולני, כזה שמלווה באותן השיניים המאיימות.
"זה בהחלט מעניין". פוסק. "החוויה הזו בהחלט נמרצת. ועוד
במציאות שבה כל החוויות הן רגעיות, לא מספקות ושוב, חד
פעמיות". מגהק. "מה זה גורם לחשוב על אהבה?" אני שואל. הוא
שותק לפי מבטו התקוע הוא יצא לשניה בכדי לפרק את המילה במוחו
המבושם, עד שימצא תשובה משביעת רצון, הוא לא ירפה. עד שצלחתו
תהיה נקייה משאריות בצלחת הוא לא ישבע. מעביר ידו על בטנו
המקרקרת, כחיה, כשפת גוף טבעית. "בא לי טחינה". "וכן. גם כמה
מלפפונים חמוצים". "ואולי איזה דג מלוח, באם יש?". ומפנה את
ראשו לכיווני.
אני מחייך ספק בציניות ספק בתהייה. "אתה? אל תאמר לי שמה שכילה
אותך הייתה אהבה?"
"היית מאמין?" הוא שואל וממתין שאתן סימן, שאעשה שיהיה בסדר.
ואני כאח גדול ואפילו שאני לא, אומר לו: "יהיה בסדר, אל תירא".
הוא מביט בי תקוע, בתהייה. איך יכולתי להגיב כך, כמו אחד שכלל
לא מכיר אותו, באותה בנאליות שקיימת בתוך בועה. והוא יודע
להתחמק מהנושא במהרה בכך שכבר מעלה נושא אחר. "היכן המלצרית
הארורה?".
"תראה אותנו", מתחיל שוב אחרי שתיקה קצרה, כגל צונאמי "מערכת
החיים הפשוטה שלנו: פעם לומד, פעם עובד, פעם במערכת יחסים, פעם
עם חור בכיסים". הוא צוחק. "יצא לי חרוז". לחייו מאדומות
ממזמן. "יש שכר דירה, יש כלי רכב, גם אם זה אופנים כמו שלך. לא
חסר. אתה מבין את זה, נכון?". אני מהנהן. "הרי בסוף כולם
מסתדרים. יש כאלו ששורדים. יש כאלו שכבר מתפנקים. לחיים יש רק
גבול אחד, והוא בטוח".
דיבורו נרגע בבת אחת. "ההרגשה שמאכלת אותי היא זו שצריך לעבור
את המסע הזה לבד". מרים עוד כוס לחיים. "מחר על הבוקר. לים",
קבע כאחד שיודע בדיוק מה הוא צריך. "קו החוף הישר האין -סופי.
נקודת האפס המוחלטת. להיכנס למים בריצה ולצאת לאט ונקי, באותן
השניות שהיית במים טוהרת. טוהרת בלי לדעת בכלל". חייכתי.
ניסיתי לשכנע אותו שהוא חייב לכתוב את הפסוקים האלו ושהוא לא
יתחרט. "אולי באחד מן הימים". ענה. "לך תדע?".
המלצרית מגיעה. מניחה את כל מה שביקש על השולחן, ומוסיפה עוד
כמה סלטים ובקבוקי סודה כבקשתו. הוא אוסף פרוסת פיתה, קורע
אותה וצולל איתה במעמקי הטחינה, נותן שני סיבובים ושולף. מקרב
את פניו לשולחן בכדי לא לטפטף על בגדיו. פותח לוע ענקי ומכניס
את כל הפיתה, הטחינה והאצבעות לפה. לועס. "הטחינה שלי, הרבה
יותר טובה" קובע בפה מלא. "אוסף מלפפון חמוץ בידו השנייה, שובר
אותו בעזרת שיניו ולועס ברעש. אני מביט בו, שוב בתדהמה. איך
לאדם אחד כל כך הרבה פרצופים. הוא פונה למלצרית עכשיו, רומז לה
משהו באוזן, היא קשובה כולה, מחייכת במבוכה, אחר כך נעלמת
באופק. הוא לא מספר מה אמר. רק ממשיך ומטביע את נשמתו עמוק
בתוך הטחינה, אפילו שהיא לא ממש טעימה. הוא אחד כזה, שיכול
לקבל כל מה שרוצה כי הוא יודע לבקש. אפילו יש בו את הרוע למצוא
את נקודת התורפה שלך וללחוץ עליה עד סופה. עד שמצפונך יתחיל
לדבר יידיש ואתה תיכנע. עייף כוחות ומותש לגמרי. כמוני עכשיו.

אני בהחלט מרגיש כאחד שגל צונאמי שיחק בו כרצונו. לוקח עוד
מספר לגימות של מים קרים. הוא כבר מספיק לסיים עוד מלפפון,
ולמזוג עוד ערק לכוס מוכנה עם קרח. "מה נפלו פניך?" שאל מיד
לאחר שלגם את הערק בשליקה. חייכתי חצי חיוך. "העציבו אותי,
פילוסופיות החיים שלך" אני מסביר. הוא מוריד את רגליו מהשולחן.
"עזוב אותך. אלו רק דיבורים. "קח." הוא מגיש לי. "תאכל מלפפון
חמוץ תראה איך כל הטעם עובר לך". וקם בעודו לועס לרקוד עם החתן
והכלה.