נגמרו המילים ביננו.
חדלו האותיות, הצלילים וסימני הפיסוק.
הפסקנו לנשום.

עכשיו אני עומדת בין קליפות ריקות של ביצים ואותו סליל נושן
ממשיך לרוץ בחדר החשוך שבראשי.
אלה מילותי שלי, ובין לבין, שתיקותיך.

מכירים את הצליל הזה באוזניים? מין צפירה חדה ומתמשכת אחרי
הפיצוץ הגדול?
אומרים שזה הצליל של התדר שלעולם לא תשמעו יותר.
התדר שאני מקווה לא לשמוע יותר לעולם.
אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד.

שנתי תמשיך לנדוד אליך בלילות. גם הלילה אתעורר בתחושת מיאוס
אדירה ואשליך את השמיכה מעלי, עד ששוב יהיה לי קר.
וקר עכשיו בלילות.
אני מתעוררת מדי פעם לצלילי הגשם. לפעמים אני מחייכת ולפעמים
ממש בא לי לבכות. עד ששוב אני נרדמת.
 
הלוואי וידעתי איך שמים לזה סוף.
ואולי זה עניין של אומץ.
ואולי זה עניין של זמן.
 
ואולי.