בדרכי לאילת נוכחתי לדעת מספר דברים שלא ידעתי קודם.
הנוף הירוק, הרים ורכסים תמיד נראו בעיני כשיא השלמות,
היופי בהתגלמותו.
במה עיניי צפו? שום יופי לא השתווה למרגש,
הדרך חזרה הביתה...
לפתע גיליתי כי היגון שומם בי כבר זמן רב
והנוף היחידי שברצוני לראות הוא נוף ביתי.
ברושים אופפים חלונות בתים,
מכוניות יקרות וחדשות,גדר ברזל שלט מעץ.
אשה עומדת בסף הדלת, מחכה.
גבר דואג,פרנסה מהורהרת.
נערה עצובה אשר פוחדת לראות השתקפותה.
לכל זה התגעגעתי,
למשפחתי עם כל שמחתה וכל מגרעותיה
למדתי להבין כי אין נוף יפה מנוף הבית. |
