הקונוס המעיק שהקיף את צווארו הקטן מנע ממנו את הנעיצה המענגת
של שיניו בגבו המעקצץ ולאחר שניסה מספר פעמים להתגבר עליו
באמצעות תנוחות אקרובטיות מאלפות, פלט יבבה חנוקה וקרס על
השטיח. הוא ידע שאסור לו לשבת שם, אבל אם היא, מרצונה הטוב,
גרמה לו לסבל הזה, אז לו, לכל הפחות, מותר לשבת על השטיח הפרסי
הרך שלה, במקום על הרצפה הקרה.

כשיצאה בבוקר לשיעור ההתעמלות שלה, נתנה לו לטיפה קלה על הראש
ואמרה לו: "כשאחזור נצא לטייל, שומע? אל תעשה לי פה ברדק." אם
להודות באמת, לבובי היו לפחות חמישה-שישה רעיונות למשחקים
משעשעים שיעזרו לו להעביר את הזמן עד ששושנה כהן תחזור הביתה,
וכולם ענו בהחלט להגדרה. היתה למשל עוגת שזיפים בתנור, כך אמר
לו חוש הריח המפותח שלו. התנור נשאר סגור מטעמי בטיחות, אך הוא
ידע ששושנה פתחה אותו לכדי חריץ כדי שהעוגה תתחיל להתקרר והוא
היה בטוח שבקפיצה קלה וזריזה יוכל להכריע את דלת הזכוכית
ולהגיע את הממתק החם והמנחם. רעיון נוסף שעלה בדעתו כלל נעל
חדשה שעוד נדף ממנה ריח חזק של עור, שגירה את נחיריו כמעט עד
אבדן עשתונות. את הנעליים שלה נהגה שושנה להחביא בארון הנעליים
התלת קומתי, אך הפעם מתוך רישול, השאירה אותן מתחת למיטתה,
ומיהרה החוצה. רעיון נוסף ומפתה לא פחות שעלה בדעתו, היה לגלות
אחת ולתמיד מה מסתתר מתחת לריפוד האפרפר של הספה העתיקה,
שלמרגלותיה רבץ.

הסיבה לכך שבובי ויתר על כל התענוגות הללו, היתה שהוא היה כלב
ממושמע. מאז אימצה אותו שושנה כהן, האלמנה הטרייה בת ה-80,
בניסיון להתגבר על בדידותה הפתאומית, התנהג ככלבלב למופת: הוא
התחנחן וקשקש בזנבו בהיענות לליטופיה, אף שהיו נוקשים וחסרי
ניסיון ולמרות שידיה היו בדרך כלל קרות והלטיפות הרגישו לפעמים
כמין צביטה. הוא אכל את מה ששמה לו בצלחת, אף שהיה מדובר במזון
כלבים מסוג נחות במיוחד שהישישה המסתגלת לאלמנותה קנתה במבצע,
מתוך חוסר מודעות לכך שגם לכלבים יש חוש טעם. הוא לא עשה פיפי
בבית, וזאת למרות שלפעמים חיכה שעות ארוכות מדי לצליל כפות
רגליה המטופפות על הבלטות הקרות, ולקולה הטרוד כבמילוי חובה לא
נעימה: "נו בובי, בוא. יורדים."

שושנה כהן היתה נשואה למאיר כהן במשך שישים שנה. מאז גיל
עשרים. גם באותם ימים רחוקים נחשבה לעקשנית ובלתי מתפשרת
כשסירבה לשלושה מחזרים נלהבים, בטענה שהיתה יותר מבלתי נתפסת
בעיני הוריה קשי היום - היא היתה פשוט מקוממת: "אני לא אוהבת
אותם." לבסוף, לאחר שפוטר אביה מהמפעל, נאותה להינשא לאיש
העסקים הצעיר והמצליח, ואף כי חשדה שלעולם לא תוכל לאהוב אותו,
הביאה לו ארבעה בנים ובת, טיפלה בהוריו החולים, הגישה לו שלוש
ארוחות ביום, ליטפה את ראשו והחזיקה בידו ברגעיו האחרונים.
כעת, משהלך ממנה ברוב חוצפתו, הבינה לפתע עד כמה טעתה בכמיהתה
לחיי סיפור אגדה ילדותיים, ושגרת יומה האבודה נראיתה לה קסומה
יותר מכל טירה מכושפת ומכל אביר זוהר על סוס. מאיר היה איש
טוב. הוא דאג לה. הוא אמר תמיד תודה וסליחה והביא לה כוס מים
למיטה אם התעוררה מחלום רע בלילה.

ועכשיו, את החלל הגדול שנפער בדירתה התל אביבית המרווחת
והריקה, חשבה למלא ביצור האומלל הזה, שלא ידע אלא לנבוח, לאכול
ולחרבן. מה עלה בדעתה? האם היא בגילה צריכה לקחת על עצמה
אחריות שכזאת ליצור אחר? האם לא די בכך שהשקיעה את מיטב שנותיה
בטיפול באחרים?

את בובי פגשה בוקר אחד בדרכה חזרה משיעור התעמלות. היה יום
קודר ורטוב והמטריה שלה התהפכה ברוח. שושנה לא נהגה לקלל, שריד
לחינוך המעולה שקיבלה בנערותה, אך היא יכלה באותם רגעים לחשוב
על כמה מילים נבזיות במיוחד שהיו עשויות להתאים לסיטואציה.
בעודה נאנחת ומשתדלת לדלג בין השלוליות בנעלי ההתעמלות ספוגות
המים, תקף אותה לפתע חשש מהול בציפייה משונה, שמא תחטוף בקור
הזה דלקת ריאות. ובדיוק אז, כשמחשבות מורבידיות על קיצור
תהליכים טבעיים ובלתי נמנעים החלו מחלחלות לתוך מוחה הטרוד,
היא ראתה אותו - שחור, רטוב ורועד, מסתתר מהגשם מתחת לספסל.

היא זיהתה אותו מיד. זה היה בובי, הכלב של חנה אשכנזי מקומה
שלוש. חנה המסכנה. מי היה מאמין שהיא, שהיתה צעירה משושנה
בכמעט עשרים שנה, תהיה הראשונה מבין דיירי הבניין הוותיקים
ללכת. בעצם לא הראשונה, אלא השנייה, נזכרה שושנה בצער בטרגדיה
שפקדה אותה בשנה שעברה. חיים, בעלה של חנה, היה חולה לב ופקד
את בית החולים מספר פעמים בחודש. וודאי התקשה לטפל בחיה
האומללה בין טיפול לטיפול.

לשושנה לא היו חיות בבית מאז בגרו הילדים, אבל היא זכרה היטב
את העול היומיומי, שנפל עליה לאחר שנכנעה להפצרותיהם והבטחות
השווא שלהם: "את לא תצטרכי לעשות כלום!" ועכשיו מה הוא עומד שם
ומסתכל עליה? הוא אידיוט אם הוא חושב שהיא תיפול במלכודת שלו.
אם הוא חושב שלעיניים העצובות האלה יש איזושהי השפעה עליה -
הוא טועה ובגדול. היום יום חמישי והיא צריכה להתחיל לנקות את
הבית לשבת ולהעמיד חמין על האש. ומחר בבוקר היא פוגשת את
הנכדות שלה בבית קפה, והוא חולם אם הוא חושב שהיא תוותר על
העונג השבועי שלה בשביל לרחוץ ולהאכיל חיה מלוכלכת. אז זהו.

אבל היצור הקטן מצא בסוף את דרכו הערמומית לתוך דירתה, וגם אל
שטיחיה, ולפעמים בלילה, כשלא היה לה כוח למחות ולהתנגד, גם אל
מיטתה. כעת, כשישב על השטיח, וחשב על העקצוץ הטורדני בגבו,
הרגיש מנומנם במיוחד וכמעט שכח מעוגת השזיפים, הנעל החדשה
והריפוד של הספה העתיקה והמסקרנת. הוא הודה בינו לבין עצמו שלא
המשמעת שלו היא שכובלת אותו לרצפה, אלא העייפות והטשטוש
שהשתלטו עליו בעקבות הטיפול שנאלץ לעבור לאיחוי הקרע שנפער
בגבו הקטן והרטוב... באותו יום גשום וקר, כשכבר כמעט אבדו
תקוותיו, הבחין בה, אישה קטנת קומה, רזה וחמורת סבר, שיערה
הדליל דבוק למצחה וממנו זורמים נחלים קטנים של גשם אל פניה,
מתנכזים בקצה אפה ונושרים ממנו בטיפות מדוייקות, אחת אחרי
השנייה, אל המדרכה. היא עמדה שם, כפופה אליו, ידה שלוחה קדימה
ברפיון ופיה ממלמל בחוסר חשק גלוי: "נו, בוא כבר בובי, אי אפשר
להשאיר אותך ככה בגשם. גם לי יש לב." מרוב התרגשות זינק לגובה,
שוכח מהספסל שמתחתו הסתתר, וגורם ללבה של שושנה להצתבט ברחמים
מהולים בפאניקה.

כבר חודשיים שהיצור הקטן מסתגל לביתו החדש, שאינו שונה בהרבה
מן הישן. לשושנה סדר יום קבוע, והוא משתדל לא להיות לה למטרד.
אפשר לומר שהשניים מתחילים להתרגל זה לנוכחותה של זו, וממלאים
בהתמדה את מערכת החובות הנדרשת מהסדר המגורים החדש. לאחרונה,
אף הפסיקה שושנה לרטון כשהייצור הקטן מתגנב למיטתה בלילה,
ולפעמים ברגעים נדירים, היא שולחת אליו לטיפה חמימה, והוא
מרגיש כמעט נאהב.