משקפיים על אפה,
קצרים קצרים המכנסיים,
שדיה נלחצים אל הגופייה,
גדולים ומלאים השניים.

הצחוק שלה בוטח,
קולה קולח,
בשטף של מילים,
את הבית ממלאים -
ביטחון כמעט אלים,
כמו זה של הגברים.

טוב, אני קצת שוביניסט,
יהיו כאלה שיאמרו,
והיא קצת תאדים,
בעוד שדיה אל גופייתה נלחצים.

זה מין מתח קומי-לירי,
ולי קשה לאפק חיוך,
מת לשכב איתה,
בין שטף המילים.
שרה של ביטחון -
כמעט אלים,
כמו זה של הגברים.

והסטירה לבוא לא מאחרת,
מתח קומי-לירי,
או שמא קומדיית טעויות?
שואל את הגברת,
לפשר הסטירות.
סטירות אני אומר,
כי לא אחת,
כבר שתיים,
עיטרו את פניי,
בסומק לחיים.

והיא קולה מעט נרגע,
קו דק נמתח בין שני גביניה,
רמז לחיוך,
אני חושב,
ולא בלי מבוכה,
עשתה לי בית של ספר,
זוהי הילדה.

ילדה אני אומר,
אך בשם כל הקדושים,
אישה ברמ"ח איבריה,
כך אומרים לי המבושים.

מדביק את שפתיה לשלי,
במין דיבוק כזה קצת משונה.
היא אוחזת בחזי,
הודפת אותי מעליה,
וסוטרת לי בשלישית.

חיוכי מתרחב,
זה הלילה!
ידעתי כי היא בליבי,
מחבקה בשנית אל גופי,
ונושק לה קלות עם אפי.

והיא אך הפעם,
את חיוכי משיבה,
ליבי את גדותיו ממלא,
ואקרא לה בשם:
אהבה!