אוגוסט שוב, עשרות שנים מאוחר יותר.
אלוהים יודע איך זה קרה...
ילדים כבר לא נראים לי כמו מפלצות
אלא כמו אנשים קטנים וחמודים
עם ראש גדול מדי
אני קוראת דברים שכתבתי
ואני מגלה שאני זזה בקצב אחר
וגם פולטת פחות שטויות.
אולי.

קצת יותר מידע דחוס בראש
קצת פחות חולצות גזורות
קצת אחרת, אין מה לומר

רגועה,
עצים ופרחים הפכו אותי מדושנת עונג
רכה (ונעימה),
העלמה שנושכת ברגלי האם
וקצת מחוש ההומור של אבא
גם הוא כבר לא עובר סינון מלא

כמה זמן יעבור עד שדור חדש של זבי חוטם
יגחכו למשמע חוכמותיי?
אח, אני מניחה שמגיע לי...