לבד מול עצמי,
לבד מולנו, הנר כבה,
הרחוב התרוקן מתבונה.
החיוך המסורתי צף בלי היכר,
הרגש המתכתי נעלם במימד אחר.
לובש, את שגרת החיים הרגילה,
רצף טעויות בלתי נמנע.
הנה אני,
הנה אנחנו,
נופלים ומתנפצים לעבר יום קר,
הנה השתיקות שהחמצנו,
הנה נגלה העולם שקברנו.
החיוך המסורתי, האווילי,
חיוך השתיקות היפות.
צאי מכאן, אל עבר
חלומות אסורים,
השיבי לי את הכוח לעזוב,
את המקום לפרוש ידיים.
לעולמים, תני לי ואל תיקחי,
כי השקט לי למשמורת.
גשי אל הסמטה האפורה
ותני לרגש מנוחה,
תני לו מקום לברוח, זה בלתי נמנע,
במקום ההוא, הרעוע ההוא, שם
גידלתי פנים ואינספור חיוכים טובים מאלו.
3.3.08 |