תמיד אהבתי את ימי חמישי, בהם אימא ואבא היו חוזרים מהסופר עם
שקיות מלאות בדברים טובים,
ואני הייתי עוזר להם לסדר את הכל במקום, כי לא יכולתי כבר
לחכות לכפתורי השוקולד הלבן עם הסוכריות הצבעוניות.
פתחתי את אחת השקיות, וראיתי חבילה של ניירות טואלט מוזרים.
שאלתי את אימא אם לשים אם אותם בשירותים, והיא צחקה ואמרה שזה
לא נייר טואלט, ושאני אשים את זה על השיש.
פתחתי את החבילה, והוצאתי גליל אחד מהחבילה.
הרגשתי קצת רע שהפרדתי אותו מהחברים שלו.
הסתכלתי עליו, הוא היה לבן ונקי.
נגעתי בו. הוא היה קצת מחוספס ולא נעים.
אחרי כמה ימים הסתכלתי עליו שוב.
הוא קצת הרזה, והיה עליו כתם שמן קטן, אך הוא עדיין עמד זקוף
על השיש, גאה בכך שאימא ואבא מוצאים לו שימוש בכל בישול.
אחרי כמה ימים הסתכלתי עליו שוב.
הוא היה רזה עוד יותר.
הפיסה האחרונה שנתלשה ממנו הכאיבה לו, וגרמה לו לקרע.
הוצאתי את הדף הפצוע, ושמתי אותו במגירה.

בשבת בבוקר פיניתי את קערת הקורנפלקס שלי,
ופתאום קלטתי שהנייר לא נמצא על השיש.
צעקתי לאימא והיא באה בריצה מחדר העבודה.
מה קרה חמוד? היא שאלה.
אני לא מוצא את הנייר. אני חושב שהוא ברח.
היא צחקה, ואמרה שהיא זרקה אותו לפח.
לפח?! למה עשית כזה דבר?! את הרגת אותו!
הרגתי אותו? צחקה אימא. אי אפשר להרוג נייר סופג. אין לו
נשמה.
יש לו יותר נשמה ממך, עניתי לה.
ניגשתי לפח, ומצאתי אותו שוכב מתחת לשאריות אוכל וקרטון חלב.
הוצאתי אותו וניקיתי אותו קצת.
הוא עירום כמעט  לגמרי, למעט פיסת נייר שכיסתה את מה שצריך.
הוא היה רזה מאוד וחיוור, אבל עדיין עם אותה הגאווה.
לקחתי אותו לחדר ושמתי אותו בקופסה.
אל תדאג, אני לא אתן לאימא לזרוק אותך שוב לפח,
ואני אדאג גם לאחים שלך.
אל תדאג, יהיה בסדר.