שוב מוצא את עצמי מחכה מחוץ לשער הקיבוץ, ושוב אני נתון לחסדי
הבריות.
תוהה האם באמת אני צריך להרים את האצבע, או שהנוכחות שלי שם
מספיקה.
מעניין מי הראשון שחשב על עניין האצבע, וכמה זמן עבר עד שמישהו
הבין מה הוא רוצה. עם הזמן, שמתי לב שיש יחס ישיר בין מצב הרכב
והגיל שלו, לבין הטרמפים. ככל שהאוטו יותר מצ'וקמק ככה הסיכוי
שהוא יעצור לך, הוא יותר גדול.
אני מניח שזה קשור לאנשים שנוהגים בו, שפעמים רבות היו תלויים
בעצמם בחסדי הבריות. כאשר הרכב עוצר, הדיאלוג די מוגבל. הוא
מסתכם בלאן אתה מגיע? או לאן אתה צריך?
בדרך כלל כשעולים לרכב הוא מצטמצם עוד יותר.
לעיתים לאורך כל הנסיעה לא נאמרת אף ולא מילה אחת.
יש המרגישים אי נוחות בסיטואציות שכאלו, אך אני מרגיש נעים
באינטימיות שבין שני זרים שכמונו.

הלוואי שידעתי האם וכיצד השפעתי על גורלם של אנשים אלו שפתחו
את ליבם ורכבם בפני.
אותם אנשים שאת שמם לא אדע, ואת פרצופם לא אזכור.