הולך בטיילת ליד הים. מביט ימינה, ומרגיש את השלווה והחופש.
מביט שמאלה, ומרגיש את העצבים, הבלאגן והבדידות. מה שמשותף
לשני הצדדים, זו הזוהמה.
אני מסתכל על כדור מתנפח עם הדפס של העולם. עוד לא החלטתי אם
הוא חצי בסדר או חצי מפונצ'ר. זה מדהים. יש כל כך הרבה מקום על
הכוכב הזה, ועדיין הכול כל כך צפוף, שאני מרגיש שאני צריך
לתפוס במעקה כדי לא ליפול.
מתי אמצא את המקום שלי, שבו אוכל סוף סוף לנוח? מקווה שזה יקרה
לפני הקבר.
שוב שמעון הבוס לא שילם לי כמו שצריך. רק חצי מהסכום קיבלתי,
וכשביקשתי את החצי השני, הוא התחיל לצעוק עלי שאני חוצפן,
ושהוא ייקח את מה שהוא הביא לי בחזרה.
רציתי לצעוק עליו שהוא החוצפן, ואחרי זה לבעוט לו בראש. לא פעם
אחת. כמה פעמים, עד שאני אשמע פצפוצים.
חוזר לדירת שני החדרים, שאנשים טובים עזרו לנו לארגן אותה.
צפוף כאן  מאוד, אבל זה עדיף על המקלט המסריח, או על המזרון
בחוף הים, אז אני שותק. אסור לעשן בדירה, אז אני יורד שוב
לרחוב.
מסתכלים על האנשים, שחלקם לא רואים אותי בכלל, וחלקם מסתכלים
עליי בהתנשאות. לרובם פשוט לא אכפת ממני בכלל.
פה ושם, יש אנשים שכן אכפת להם ממני, וזה גורם לי לחייך,
ולהרגיש קצת שייך למדינה הזאת, אליה הגעתי במקרה, ותאמינו לי
שאני לא רוצה להיות כאן יותר מאשר שאתם לא רוצים אותי פה. אבל
כשהבית שלך ממוקם בגיהינום, כל מקום אחר נראה כמו גן עדן.

או לפחות כמו חדר ההמתנה שלו.