"סביר להניח שלא", הייתה תשובתו של הים כאשר נשאל על הצבע של
קרני השמש, שניה לפני שנוצרת קשת בענן. הוא לא יכול היה לומר
זאת בבטחה, אך מבחינתו צבען של הקרניים לבדן לא קיים. גם
הקרניים עצמן לא קיימות, ומאוד לא סביר להניח שהוא, אדון
השקיפות, יענה ברצינות על שאלה טיפשית שכזו.
דג הזהב החי בתוכו ידע כל חייו שהוא איננו חי, אלא רק בתוכו.
שתי עיניו פקוחות לרווחה, שואפות לתוכן את כל שאר העצמים
המרכיבים את הצבעים שהם צבעי הים. וחם לו, לדג, משום שקרני
השמש המרכיבות את צבע האוויר שמחוץ לים, הן הקובעות את טון
הסביבה שלו. הדג החירש-אילם אינו יכול ממש לשמוע את אותו טון
מדובר, אך לא תמיד חייבים לשמוע צלילים בשביל להבין את טונם.
והטון חם ומייבש, וצבעוני ויפהפה בניגוד ציני מסוים.
הוא שוחה, מתפתל, מזיע, בין כתמי צמחים ירוקים, על רקע של אדמה
חומה. חושב לעצמו כמה מיוחד הוא צבעו של הים, מורכב מכל כך
הרבה חלקיקים קטנים ומורכבים, חלקם אפילו נעים, כאילו הם הינם
ישות בפני עצמה.
מהר מאוד הוא נזכר שאל לו לחשוב לעצמו, שאל לו לחשוב, משום
שהוא רק צבע.

"תהיי יפה ותשתקי" הוא אמר והחטיף לאשתו סטירה, לאחר שזו החלה
עם השאלות הטיפשיות שלה. "ים זה ים ושמש זה שמש, כוסאמק, למה
את תמיד חייבת להציק עם כל השאלות המפגרות האלה?" בעיטה. "את
לא חושבת, אולי, שיש לי דברים יותר טובים לעשות עכשיו מלשמוע
את הזיוני שכל האלה שלך?"

זוג אוהבים יושב על החוף, מעליהם השמש, מולם הים ובתוכם ירח
מלא. בין נשיקה לליטוף, בחורה שואלת בחור על צבעים ורגשות
ומילים לתאר אותם. בחיוך ממזרי הוא פונה אל הים. "ים", הוא
אומר, "האם אי פעם נזקקת למילים בכדי לדעת איך השמש מרגישה?
האם אי פעם פקפקת בכך שהיא תקריב את חייה למענך, שהיא תסתכן
במוות בכל יום שהיא שוקעת, רק בכדי להיות קרובה אליך למשך כמה
דקות?"

אלוהים, יש לו תשובות מוזרות.