השעון המעורר מצלצל. את מלטפת לי את הראש ולוחשת לי שאני צריך
לקום וללכת להפעיל את דוד החימום. אני קם באי רצון, מגרש את
החתולה מדרכי, צועק עליה שתסתום את הפה כשהיא מברכת אותי יפה
בבוקר טוב. אני מפעיל את הדוד, וחוזר אל המיטה החמה ואלייך. את
מחבקת אותי חזק ואנחנו חוזרים לישון ל-45 דקות. אפילו החתולה
נשארת על הרצפה. היא יודעת שלאף אחד אין מקום שם בינינו.
שייכים כל כך, אוהבים כל כך. העולם כולו נופל לרגלינו. מאום
אינו יכול להפריד בינינו. שום אדם ושום דבר לא יגרום לנו
להינתק זה מזו. שום דבר, מלבד השעון המעורר שמצלצל שוב. את
מלטפת אותי ולוחשת לי שוב שהגיע הזמן שאקום, כי עלי להתקלח
ולהספיק להגיע לרכבת, כדי שלא אאחר לראיון העבודה שלי. אני קם
עצבני, כי אני לא רוצה לקום, אני רוצה להישאר איתך. אבל את הרי
תהיי פה כשאחזור, את מבטיחה.
אני ניגש להתקלח. בדרך אני נתקל בפח האשפה והופך את כל תכולתו
על הרצפה. אוכל ישן שהספיק להתקלקל, כל מיני ניירות (על חלקם
אותיות ומספרים ועל חלקם נזלת), חלקי פלסטיק ומעגלים חשמליים
של מכשיר טלפון שבור ותכולה של כארבע מאפרות. אני מקלל בקול
רם, ואת אומרת בקול רגוע מהמיטה שאלך ואתקלח ושלא אדאג לזה, כי
מה שחשוב הוא שאגיע לראיון בזמן, ואת תנקי את זה בעוד כמה דקות
כשתקומי. אני שואל אם את בטוחה כי ממש לא נעים לי שתצטרכי לקום
בשביל לנקות זבל מהרצפה רק בגלל שאני מגושם, אבל את בטוחה.
אני מתקלח, דואג להשתמש בשמפו ובמרכך ולהסתרק כדי להיראות כמה
שיותר ייצוגי ומכובד. כשאני יוצא מהמקלחת, עודי נוטף מים,
הרצפה כבר נקייה ואת כבר חזרה במיטה מנמנמת. ובעודי לובש את
החולצה המכופתרת ובוחר עניבה מתאימה שתעשה רושם על המראיינת,
את מביטה בי ואומרת לי כמה את גאה בי. אני מרכין ראשי במבוכה,
ואת מזכירה לי את כל הפעמים שניסיתי ונכשלתי. והנה, עכשיו
סופסוף הגיע הראיון שייחלתי לו. אני אומר לך שלא צריך להתלהב
עדיין כי רוב הסיכויים שגם את הראיון הזה אני אדפוק, כמו שאני
דופק כל דבר טוב שקורה לי. את מחייכת ואומרת לי שאני לא יכול
לדעת, ושאסור לי לחשוב מחשבות כאלו כי זה מה שמוביל בסופו של
דבר להגשמה העצמית של הנבואה.
אני מסיים, עינינו נפגשות לכמה שניות, את מחייכת ושואלת אם אני
יודע שאני ממש יפה. אני רוכן לידך על המיטה ואומר לך שלידך אף
אחד לא יכול להיראות יפה. את מעירה הערה צינית על גודלו של
הישבן שלך, אני מבהיר לך שאין בעולם בחורה יפה יותר ממך, אנחנו
מחליפים עוד כמה מילות אהבה, ואני יוצא.

את מתעוררת מטריקת דלת מחרישת אזניים. המבט בעיניים שלי אומר
הכל. לפני שיש לך זמן להגיד לי שלא נורא ויהיו עוד ראיונות, כל
תכולת הכיסים שלי כבר מפוזרת על הרצפה, החולצה נקרעת מעל חזי
והכפתורים עפים לכל עבר, ואני כבר במטבח בועט בארון וצועק. את
ממתינה. את יודעת שמיותר להפריע לי באמצע התקפי הזעם הילדותיים
שלי. את ממתינה קצת, אבל לא מעבר לזה. לעולם לא יותר מדי. את
יודעת בדיוק מתי לבוא ולהרגיע אותי, להבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
אני כועס, מקלל את המראיינת ואת רכבת ישראל ואת כל תושבי העולם
וההורים והילדים שלהם. אני מאיים להרוג את כולם בצורה מכוערת
ואלימה. אני נשבע. אני מצהיר שלעולם לא ייצא ממני כלום כי לא
גידלו אותי כמו שצריך, כי לא אהבו אותי מספיק כילד. את לא
נבהלת, רק מבטיחה לאהוב אותי מספיק בשביל לכפר על כל מי שאי
פעם לא אהב אותי. כרגיל, בסופו של דבר אני נמס אצלך. איכשהו את
מצליחה לגרום לזה ללכת. אני נבוך מאוד, אפילו מתבייש... מסתכל
על הבית... בלגן, דברים מפוזרים, חפצים שבורים, החתולה ברחה
מהחלון... אבל את סולחת. את אפילו מצליחה להיראות כמו אחת
שסולחת, ולא סתם אומרת כדי שארגיש טוב יותר.
אני מסדר את הבית, לוקח קצת זמן אבל אני מצליח בסוף חרף חוש
הסדר והאתסטיקה שמעולם לא היה לי. כשאני מסיים, את אומרת שאת
גאה בי. כשאני תוהה במרירות על מה, את אומרת לי. על שאני עושה
מאמץ, לא מוותר. על שאני מנקה אחרי עצמי כשזה קורה. על שאני
עדיין נלחם.

אני שואל אותך אם את רעבה, את עונה שאת לא יודעת ושואלת אם אני
רעב. אני מבין את הרמז, והולך למטבח להכין לשנינו לאכול. זה
תמיד אותו דבר. המבורגרים בלחמניה עם רטבים ועגבניה או כריך עם
מיונז, עגבניה וטונה. ממש שף מדופלם! אבל זה שאני לא יכול לבשל
עבורך את סעודת המלכות שאת ראויה לה לא מפריע לך. פתאום צעקה
מהמטבח. נחתכתי מהסכין בעודי מנסה לבצע את מלאכת המחשבת
המסובכת של חיתוך העגבניה, או שנכוויתי בעודי מנסה איכשהו
להרתיח שמן במחבת בלי להיות דוקטורנט במנהל קולינרי. את באה,
מנשקת לי את האצבע, ושואלת אם אני בסדר. את מסבירה שזה קורה
לכולם ושזה לא אומר שום דבר. אני יודע שאת טועה ושזה אומר שאני
סתם מגושם ולא יכול לעשות כמעט כלום בעצמי, אבל זה עדיין נעים
לי לשמוע את זה ממך.

אנחנו יושבים לאכול ולראות את הסרט שהורדתי. אני מביא את האוכל
לשולחן הקטן ליד המיטה, מה שמצריך כעשרה טיולים למטבח וחזרה
אחרי שכבר התחיל הסרט, כי בכל פעם אני שוכח משהו אלמנטרי אחר,
למשל צלחות. חצי מן האוכל נשפך לי על החולצה והסרט גרוע. אבל
את לא גוערת בי, אנחנו פשוט צוחקים על זה ביחד.
כשנגמר האוכל את מוציאה את קופסת הסיגריות שלך, ומציעה לי אחת
אוטומטית, אפילו שהחבילה שלי נמצאת על שולחן המחשב. את יודעת
שאין לי כוח לקום או כסף לקופסא חדשה כשזו על השולחן תיגמר,
וחוצמזה שנינו מעשנים LM אדום. תמיד חשבתי שזה אחד הדברים הכי
רומנטיים שיש, כששני בני הזוג מעשנים ועוד את אותו המותג.
באמצע הסיגריה אמא שלי מתקשרת. היא רוצה לשמוע על הראיון, על
מה אני עושה עם עצמי עכשיו ועל מתי כבר אני אלך ללמוד משהו
ואעשה משהו מעצמי כדי שאוכל לעמוד על הרגליים והיא תוכל להפסיק
לשלם את החשבונות שלי. היא אומרת שאם הייתי רוצה עבודה כבר
הייתי מוצא אחת ושאני צריך להפסיק להיות כזה מפונק. היא מספרת
שיש עבודה פנויה בחברת החשמל בתור בודק מונים. כשאני אומר לה
שבאותה מידה גם העירייה צריכה מנקי רחובות, היא אומרת שכל
עבודה מכבדת את בעליה. קל מאוד לשותפה במשרד עורכי הדין הכי
גדול בישראל לומר דבר כזה, אני אומר לה. אנחנו מתחילים לריב.
היא מאיימת שאני יותר לא אראה ממנה שקל. אנחנו רבים עוד קצת.
השיחה מסתיימת. את יודעת ששוב צריך להתחיל מהתחלה, ששוב צריך
להרגיע אותי איכשהו. אבל את לא עייפה ממני עדיין. את מסבירה לי
שאמא שלי צודקת ואני באמת צריך למצוא עבודה, כי אז אוכל לכלכל
את עצמי ולהיות עצמאי ולא אצטרך לסבול את השטויות וחוסר התמיכה
שלה. אני מסתכל על הצלקות בידיים ואומר לך שאף אחד לא יעסיק
משוגע כמוני. את אומרת לי שאני לא משוגע, משכיבה אותי לידך
במיטה ומחבקת אותי. את מבטיחה לי שיהיה בסדר. שתעזרי לי לנצח
את זה. שאני טוב ואת אוהבת אותי. שאני המלאך שלך.

אני מכבה את האור, נשכב במיטה, ונזכר בכל הרגעים היפים שהיו
לנו יחד עד היום. כל כך שייכים, כל כך  מאוהבים, שנינו נגד
העולם וכל הכאב שבו. אני נזכר כמה אושר הבאת לחיי העצובים. ואז
אני נזכר ביום האחרון שלנו יחד. הלילה האחרון. החיבוק האחרון.
הנשיקה האחרונה. הפעם האחרונה שאמרת לי שאת אוהבת אותי. אני
נזכר שהייתי מתגעגע אלייך כשהיית בלימודים, ואמרת לי שכשמגיעים
הרגעים הקשים אני פשוט צריך לעצום עיניים ולדמיין אותך איתי.
אני נזכר, עוצם עיניים, ופורץ בבכי. כל הדמעות שהצלחתי לעצור
עד עכשיו, כל היבבות שהחנקתי. המיטה קשה וקרה כל כך. גדולה כל
כך. ריקה כל כך. אני מתכווץ בתוך עצמי, מאחל לך רק אושר בחייך
החדשים בלעדי, ומנסה לישון. אולי אצליח לחלום שאני עדיין המלאך
שלך, שעדיין יש אושר בעולם...