אם אל עפר
אשוב, ומעפר
הגעתי
איזו מן בעלות, יש לי על גופי?
זהו לא יותר מחוזה סטנדרטי
של שכירות.

פח גלי, לפעמים
אני מרגיש כמו
פח גלי.
מכונות אדירות, כבירות, שוברות שיניהן
על גבי. מעצבות,
את דמותי.
הרחוב, אז, תמיד מפתיע אותי. תל-אביב
נדמית כלא מזהה אותי. לא יעזור
פנס הרחוב, לא
השדרה.
(כדי לראות אותי, צריך
תמיד, מילה.)

כשאמות, ימותו איתי גם המכונות. גם
השקעים, יתיישרו. לא יהיה מה
להוריש, בבעלותי
רק החוויה.

אני, תנו לי
את אותם הבגדים
כל השבוע. תנו לי,
את אותם הקירות, את
אותה התספורת. אותה התספורת
של אפנה שעברה, טובה לי
גם השנה.
תנו לי לצאת, אפור
ועריה, אל הרחוב, ועדיין
הטובים בתכשיטיי
איתי.

יום יום, שעה
שעה, אני במאבק
על רשמיי.
ישנו צורך בניצחון, בבעלות,
אך בעבורה, אני זקוק לבהירות הגבוהה ביותר. להזדקקות
הרוח אני זקוק, אפילו בעבור הניצחון
הרגעי ביותר, ותמיד
הם רגעיים. כאשר המבט-הלרוב-טרוף, התזזיתי,
מעניק לי, באדיבותו, אופק
הגותי. בקרב הזה, נאבקים
טובי סופריי וגדולי הפילוסופים
בי.
על כל מחשבה של רגע, אומרים
שלי. שלך הרגש, הם מחייכים,
אך
עלזה, ועל כך, כבר חשבנו.
את כל זה, והשאר,
כבר אמרנו.

חלקה להשכרה, זהו
שלט, הודעה. בבעלותי
השטח, אך יכול להיות
גם שלך.
איך גם שלי, גם שלך. אם
זורקים מוחש, ומתמכרים
לחוויה. אם בעד היצירה
אתה מוצא את עצמך.
גם אני, כל חיי
בהשכרת
מילה.

אך אם אל עפר
תשוב, ומן העץ
הגיעה
מה ערך, יש למחברת זו?
לקחו הכל, הכל! רק אל תקחו
הרשמים. הרגעים. שאת הביטוי המוחשי של הדברים
אתה כל חייך
רק משכיר.

מחשבה נוראה זו, תקפה אותי, בערבו
של עוד ערב הגותי. עוד ערב
סטנדרטי, של עצמי-לעצמי-מעצמי. אך
בל נמעיט בחשיבות הזמן, לא
היה זה סתם ערב, אלא
העשרים וארבע
לתשיעי,

אלפיים ותשע. שנה זו, שלא
בשונה מהאחרות,
הותירה בי משקעים, כמו
הייתי תבנית, המעוצבת על ידי
רשמיי העזים.
ברור,
לא פה נגמר הסיפור. הרי אסור
להמעיט במלים, אך אסור
גם להכביר בהן. עלכן, צמצום, לכן
חסר,
כן.