הסגפנות היא הדרך בשבילי
להגיע פנימה.
בבדידות שיותר לא ניתן לברוח מפניה
מצויה אמת אחת ברת-משקל.

הכיוונים מושכים אותי לשם,
כך גם האימון הגופני המאומץ,
תחת הכאב המשונה שמגיח יש מאין
והיה והיית אמיץ דייך להביט בפניו
תראה את עצמך.

בשבילי זו יכלה להיות תמונה,
שמש צוללת מעל רכבת סבידור,
עננים מתכופפים במלוא משמעות וכך גם הכל:
יפה ונכון ואפילו נהדר.
אני נוסע בחזרה הביתה,
זה המקום אליו עברתי מהמקום האחר,
יש שם אנשים עם אור וזה מנחם.
עודנה ההשתקפות של הנשיקה ושל המגע של האישה שלי
נספגת בפנים.

משעשע אותי איך מלים נושאות כל כך הרבה צפנים
'הביתה' זו מילה שאני אומר בקלות
אבל לא מצליח להגיע ממש.

אולי עכשיו...

מביט איך האור נשבר על הגבעולים בגינה הזו,
בבית הזה,
איך עכשיו הוא עגום וקודר,
למרות שהוא אולי יפה יותר מכל השמשות של רכבת סבידור,
אבל כאן אין מהאהבה.

אני מחפש בזה עוד מאז שילד,
שילדת אותי אל תוך המושגים של נכון ולא נכון
שהיו כלליים כל כך שהייתי מוכרח לגדול בסקרנות,
לנטוע ספקות.
ולא האמנתי לך ביכולת העילגת שהייתה לך,
לאהוב בלי להעניק אהבה,
או לפחות בלי לגעת.

וחיפשתי בחוץ מקום להינחם בו,
ובכל פעם שכמעט מצאתי
היה מוכרח להתרחש איזה דבר די עצוב
שיקטע אותו.
ואחר כך גם לא ידעתי איך.