אני מרגיש מטופש שחשבתי שדווקא את תביני.
אולי משהו בי מבקש לסגור את הרצף הלא ברור הזה-
מאישה לאישה, מהאכזבה לתקווה חדשה, חלומות טובים
וחזרה לעשן, חזרה לא לשים לב לשום דבר.
ועכשיו לנשום.
אולי היה לי יותר קל לדעת שלא הזיתי את האפיזודה הזו,
שהרגעים האמיתיים ביותר שלי, היו אמיתיים.
למשל אותו בוקר שיצאתי להניע את האופנוע בירידה וירד גשם קל,
והידרדרתי במורד הכביש מנסה להשתמש בכוח הכבידה בשביל להצית בו
חשמל,
כדי שנוכל לרכב עליו אל המדיטציה של המורה שלך,
ללא הצלחה.
והירידה נגמרת ובמקומה מתחילה עלייה,
והתנועה של המוניות של שבע וחצי בוחנת אותי,
והגשם הולך ומתחזק ונהיה לשיטפון כבד מאוד.
עד שכבר אין לי ברירה להיכנע,
להשכיב אותו בשולי הכביש ולטפס בחזרה את העלייה,
ספוג במי-האדירים.
ואת היית אוספת אותי אל חיקך בדאגה,
רוחצת בדלי מים חמים,
מתרוצצת ודואגת מסביבי.
ידעת אז להרגיש אותי.
זו שנה אחרי שאני בוחר לרדת דרומה עם הכבישים הפתלתולים,
בגשם הבלתי-פסק דרך היערות העבותים
שרק אחת לכמה שעות נרגע העולם ומתגלה תכלת.
שנה אחרי שאני יוצא בדרך אלייך.
מהרומנטיקה שלי שוב לא נשאר שום דבר,
רק שירים עקומים
וחלומות שהומרו לעסקים,
וזיכרון של משהו אחר.
ועם זה אני נוסע מכאן. |