אין בי עוד
לחתוך, לרסק ולהרתיח
בדרך אל הרגיעה
השאיפה האחרונה נמשכת שנים כבר
אלו רק כאבי גמילה, עד אעזוב
ואם לא בבת אחת- נישאר
ציפורניים בעור, שיניים בכלי דם
שברים שלובים
כל הרחוב מכיר את רעידות הלבד
אמהות מגיפות ידיים מעל עיניי הרכים-
הפכנו כלי חינוכי: 'רגע היו למעלה
והקריז הזה מנפץ להם פיסות קטנות מעמוד השדרה עכשיו
מתופף על הקליפה עם כפית,
זה לא שווה את החיוך הזמני, אז אל תתחיל'
פעם ידענו להתכופף, ואז ההישענות הפכה טרחה
וכאבים בגב התחתון- גוף אחד אין סופי הפך
פירורים בצנצנת.
את הבשורה במלואה מכרנו לעניים
אפילו עכשיו, במבט לאחור-
הייתי מתחילה. |
