השעון המעורר מצלצל. אני קם, לובש בוקסר ויורד למטבח להכין לי
כוס קפה של בוקר.
היא ליד הכיור לובשת תחתונים וגופייה צמודה. שערה אסוף בצמה
והיא שוטפת כלים. נעמד מאחוריה ונותן לה נשיקה בעורף. בדרך כלל
אפשר להרגיש אותה מחייכת ומתענגת הפעם היא דרוכה ושותקת. שותקת
זה לא רע, לפעמים זה עדיף.
מדליק את הקומקום ולוקח ספל. היא לא מסתכלת עלי רק מסננת מבין
שפתיה "זה פשוט מגעיל, אני לא יכולה לחיות ככה יותר, אני פשוט
לא יכולה" אני שותק.
מחכה שהמים ירתחו ומשתחרר לו פיהוק. אני מרגיש איך הפיהוק הזה
מעלה לה את הסעיף. "תקפל את הבגדים שלך, טוב?" אני עונה "יותר
מאוחר" ובפנים כבר יודע שזה לא ימצא חן בעיניה. "כבר שבוע לא
עשית את הקניות"
"טוב, אני יכול לשתות את הקפה שלי בשקט?"
"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה אבל אני לא מוכנה לחיות ככה
יותר".
במשפט האחרון הטונים כבר עולים "למה את צועקת?"
"ככה" היא צועקת תוך כדי שהיא עולה למעלה, מרחוק צועקת "אתה
מתנהג כמו ילד קטן וכבר נמאס לי".
מתיישב עם הקפה ומדליק סיגריה. פה אני במרחב המוגן כי היא לא
אוהבת שאני מעשן לידה. דווקא את הריח של הסיגריות שלי היא לא
אוהבת.
כבר שנים אני סופג, מלטף את השברים ואומר לה שיהיה בסדר. אחרי
שבע שנים אני כבר אוהב אותה יותר מדי כדי לעזוב, אני בן אדם של
הרגלים. זה די קשה לסחוב את כל העליות והירידות האלה. אני אוהב
מישור והיא לא מסוגלת לחיות בקו ישר.
קשה לה עם גבר אחד. היא צריכה להרגיש נאהבת בכל רגע, בכל
שנייה. צריכה להרגיש נחשקת. אבל אני יודע שהיא לא תבגוד בי,
לפחות ככה אני חושב. אני יודע שהיא עדיין לא בגדה בי, פיזית
זאת אומרת. היא כל כך חשופה שהיא הייתה מספרת. דווקא ביקשתי
ממנה שלא תספר לי, אבל היא תמיד מספרת לי על דברים שאני לא
רוצה לשמוע.
למשל אתמול היא ספרה לי על חלום מיני שהיה לה. החבר הראשון שלה
מגיל שמונה, ראתה תמונה שלו בפייסבוק, למה אני צריך לשמוע על
זה? בכלל יש לה חלומות מיניים בזמן האחרון, אני אוהב לראות
אותה נאנחת, מקווה שאני שם איתה בחלום, אבל אני מניח שיכול
להיות שלא.
היא מסתכלת עלי ובוחנת את התגובה שלי לסיפור שלה. מחייכת
בשובבות ולוחצת את גופה אלי. יש לה גוף מעולה, רזה, חזה זקור
ועור חלק. היא תמיד טוענת שהחזה שלה שטוח.
אני יוצא מהמרחב המוגן שלי והיא שם מטאטת את הרצפה. אני יודע
שזה רע לאסטמה שלה. היא עושה את זה בכוונה.
אני מתיישב על הספה ומדליק את הטלוויזיה. הדם שלה רותח ומפה זה
יגיע לפיצוץ.
היא מתעטשת בקול חזק. "לבריאות" היא שונאת שאני מנומס אליה,
שותקת.
כל תנועה שלה משקפת את הכעס. היא עולה למעלה וטורקת את הדלת.
אני שונא שהיא כזאת דרמטית.
יוצא לעבודה מבואס מהבוקר, כשאני אחזור אתנהג כאילו כלום לא
קרה. אגש אליה לנשיקה והיא תסובב את הראש. אנשק אותה בלחי,
בצוואר ובחזה. היא תתפתל ותצחק. תמשוך אותי אליה לחיבוק ואז
תחזיק את הראש שלי מולה ובפנים רציניות תגיד לי שדברים חייבים
להשתנות. אני אסכים לנסות, אחבק אותה קרוב והיא תלחץ את גופה
לגופי.
איך זה הולך בסיפור ההוא? שבע שנים טובות ואז מה?