אז מה זה בעצם סיום?
לקחתי נשימה עמוקה. להגיד לך את האמת - אני לא כזה יודעת.

התעוררתי שוב מאותו הסיוט שרודף אותי כבר ארבעה חודשים
אני שם בדירה באילת והם כולם יושבים שם - הקומונה, המנהלת
והרכזת החברתית. אני כבר לא שומעת מה הם אומרים אני רק מרגישה
את התחושה הזאת.
את אפס. מגיע לך למות.
ושוב הכל חוזר אלי - הכאב, הדמעות. אף פעם לא ידעתי שאפשר
לבכות כל כך הרבה ועל אותו הסיוט.
אחרי שעזבתי את אילת חלמתי את הסיוט הזה רצוף במשך שבועיים.
בקושי אכלתי, בקושי ישנתי, אבל בכל רגע שעצמתי את העיניים
ראיתי אותם שם בדירה בשיחה על כמה אני לא בסדר.

ומה עשיתי? לא התאמתי לתבנית? אז מה? אז מה?
בחיים שלי לא הייתי עושה דבר כזה לבן אדם אחר. הייתי מעדיפה
למות לפני שאני יכאיב ככה למשהו אחר במודע.

את החודש האחרון לפני שעזבתי העברתי במחשבות. אף פעם לא ידעתי
שיש כל כך הרבה חלונות גבוהים ובלתי בטיחותיים באילת. אף פעם
לא קלטתי שאנשים נוסעים נורא מהר. ויותר מהכל, אף פעם לא קלטתי
שבדירות שינשינים אין סכינים חדות..

זה מדהים איך משהו שקרה לפני ארבעה חודשים יכול להמשיך להכות
בך בכל הכוח. כאילו, הטלטלה יכולה להגיע מכל מקום, תמונה,
כתבה, סיפור. היום לדוגמה ראיתי אחת מהן. היא הסיטה את המבט
כדי שאני לא אקלוט שזאת היא, אבל אני זיהיתי אותה. וזה הספיק.

אחרי שעזבתי חויתי התמוטטות עצבים, ולמקרה שאתם תוהים איך
בדיוק הגדרתי את זה כהתמוטטות עצבים. אז זה די פשוט סיפרתי את
זה לפסיכולוג והוא קבע התמוטטות עצבים.
שבוע וחצי אחרי אותה שיחה. מצאתי את עצמי מסתובבת באילת בלי
דירה. לא אכלתי כמו שצריך, בכיתי בסתר, לא היה לי שום מקום
לחזור אליו. כל לילה מקום אחר בלי ידיעה ברורה איפה אני אשן כל
לילה. ולא, זה לא איזה סיפור אגדות - הייתי שם! חייתי את זה.
בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל לקחתי את הרגלים ונסעתי אל ההורים
שלי.

שבוע וחצי נותנים לי להסתובב בלי דירה, אבל להתייחס אלי התיחסו
רק אחרי שעזבתי. ועוד איזה התייחסות! צעקות זעם קיבלתי, השפלה.
התנהגות שאדם רגיל היה נשבר ממנה. אני התרסקתי לרסיסים קטנים
קטנים, לאבקת ניצן שמפוזרת בין הטלביזיה למיטה.
נכנסתי למעגל בכי שמוביל לבכי ובלי יכולת לקום.

אני לא יודעת איך קמתי בסוף אבל כשקמתי לקחתי עמדה. עשיתי משהו
- עברתי לשדרות. עד עכשיו אני לא מבינה מאיפה הגיע הכוח. גם
כשקמתי ויצאתי מהאפלה ההיא המשיכו להטיח בי שוב ושוב את אותם
רסיסים. אבל אני ניצחתי, אני עשיתי משהו.

בערך חודש אחרי שעברתי לשדרות הסכמתי לעבור לגור אצל בנות
השירות משדרות, דתיות מתנחלות. זה קשה להאמין שדווקא הבנות
האלה, מהמקום הכי רחוק ממני בעולם, הן אלה שמצאתי אצלן מקום
להתחזק.
זה מטורף שעם שלושה אנשים שבאים מהכי מוכר וקרוב היו כל כך
הרבה חיכוכים, ודווקא עם השמונה בנות... עזבו שמונה, היו שם
בסביבות ה-20 בנות... ועם כולן מצאתי שפה משותפת.

עכשיו אני נמצאת בחופשה. קיבלתי שלושה שבועות לעצמי. טוב, זה
יצא ככה... אני באמצע השבוע השלישי והמצחיק זה שאני רק רוצה
שזה יגמר, אני רק רוצה סיום אחרון בשביל לפתוח דלת להתחלה
חדשה.

אז מה זה בעצם סיום? הבריחה מאילת? הקימה מאפר? הפרידה
מהצדיקות? או שבעצם אין דבר כזה שנקרא סיום - הכל מתמשך לו עד
אין קץ.
אולי שום סיפור חדש לא יתחיל את עצמו עד שנאמרו המילים
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה."