בראשית(1)

ולאחרונה, פחד
מוות
אולי כי סוף סוף יש לי
מה להפסיד
ואולי פוסט
טראומה
מהשנים המסורטנות שלך
אימא

דברים

הוריי מתכווצים
שוקעים אט אט
במילימטרים ספורים כמעט שלא
מבחינים בזה
אך זה קורה
לנגד עינינו

בשבתות אני רואה את
האחיינים שלי גדלים
לומדים ללכת מרחיבים את
אוצר המילים שלהם
(ואת לבי הצר)
ואת הוריי
מתכווצים אט אט
אמי הנמוכה-
מתנמכת
ואבי הגבוה
שעון על קב אחד
מאבד אט אט
מזקיפות קומתו

כשאני באה אליהם
ראשי מוטה מעט
מעלה
באופן כמעט אוטומטי
אינו מורגל עדיין
לפגוש אותם
בגובה העיניים

ויקרא

הבכורה שבבנות דודותיי
המרוקאיות
עדויות המטפחות ומזהיבות הצמידים
נפטרה.
מעט קודם לכן,
בשומעה ניגוני תהילים
דודתי נשקה לידיה
והיא פקחה אליה זוג עיניים תוהות
ושאלה:
"אימא, למה את מנשקת אותי?
אני לא הולכת לשום מקום"
אחר,
עצמה עיניה
והלכה

במדבר

מצד שני,
למעלה משש שנים שאני לא
מדברת עם סבתי היחידה
לא בשפת אמי (ערבית)
ולא בשפת אמה (גרמנית)
ולא בשפת המקום (עברית)
ולמעשה, לא בשום שפה
מלבד שפת השתיקה
הרועמת

בראשית(2)

הנה אני אימא
כמעט
את
עם הבית
וסיר האורז
לשבת
עם החרדות
והרגשנות
והרגישות
ועם הגישה
המחוספסת
שמכסה על הכול

ועם ההדחקה כמגנון
ההגנה
וההתמודדות
שלי אתך
ונגדך

שמות

האם אחליף את שם
אבי בשם
אביך?
האם זה בכלל משנה
איזה מבין שמות
שני הגברים הללו
אשר כבודם במקומו מונח
אניח לצד שמי
הפרטי?

היכן שמה של אמי?
שמה של אם
אמי?
מי הוליד את
מי?
ומדוע נגזר עלינו
הכרת
השקט הזה