אל תלכי רחוק קרבי אליי כרוח הנבואה,
היי לי כנף לעוף בגן אחד במעדנות רחיפה,
היי לי אצבע אלוהים ופיסת שמיים זעירה
ואני סולם ארוך לטפס עד אלייך גבוה
שאגחן על נפשך ואשתה דמעותייך,
לא אל תסתירי פנייך ממני כמו זכוכית סדוקה,
כי לא היו עינייך סתם גוון של תכול וסגול
מנגינת חליל רועים ושלהבת יה.

בואי אלי כמו יסוד תפילה בגמגומיי,
בואי אלי כאשר אקיץ מחלומי ואופל סביבי,
בואי נפרוש סדיני הלילה להיות אחד,
לאמץ רקמותינו ולהאיץ את עורקינו
ולהאיר מבועים רדומים בגופנו הכמוש,
תני לי ידייך ואני החוט  ואת העפיפון.

ואת שעינייך אלי  מדוע לא אדע מתי?
ואת הנמצאת בי מדוע אינך איתי?
ואני ששאלתי כל הלילה מדוע לא השבת לי?
בואי נטפס בין מקהלות הכרובים
שאבין כי אני בתוכך ולא תשיבי פנים ריקות.

אב כבר מת ולא ייעור עוד לפרוח כמו תמוז
כשהיינו לשונות אש באגמים של בדולח
ואת כתר פז ושוהם פזיזה כלילה
קורנת כמו בריקוד מכושף במרחבי היערות
מלכה ורועה עטורת שחרות מתוך התימרון.

הו כי רחוקה את ממני, מזמן אבדת לי,
ואני כמפרש אנוש ברוח קלושה ממתין לך
רעב לאוץ אלייך אך נצור בין סבכי אצה,
עדיף כי אטבע בתהום הכחול של שמייך
כמו מלח אבוד כבוש בין אדוות כישופייך.

תני לי מנוחה אחרונה שלא אהיה
כחיטים כמושות מטולטלות ברוח,
ואנשוף לך חמלה בין שוניות עדנתך,
ואני אניח בך שבעה מינים ושבעה קנים,
ונהייה יחד כנחיל  הרוחות הנעלמות,
שובי אלי שאשיט בך נהרות  האש הלוהבת,
שובי אלי כי עוד לחה לחיי מבכי האתמול,
שובי אלי שמא אתנפץ כחרס הישבר.