אני, אני לא ניצלתי את זמני כאן
כהלכה;
כך אמר לי על מיטת מותו.
לא ניצל, ולא                                 (NIZEL)
ניצל, את מיטת מיתתו.                    (NIZAL)

מאז, אני הולך פעור עיניים
שלוח ידיים וצעדים
פי פתוח לספוג

מנסרת גופו המתכלה של אבידן
חותכת בי כאנקול קצבים

מנסרת חלומי המתהווה
פורסת לצבעים חדים
את מותו, מיתתו ומיטתו
של שירי.

זך, דוד ויונה
חוברים כנגדי, מביטים
בי קמל כנמלה, תחת זכוכית
המגדלת בשמש שירם.
לועגים לקטנותי המתגמדת,
מילה אחר מילה שופכים
ארס
אהוב ומתוק
שאינני יכול, אינני
רוצה לקרוא, יותר מכל
רוצה לקרוא. עוד
ועוד בלי די. בל
תקמול בי הרגשת קטנות
בל תשחיר בי שמש שירם, בל
יאבדו הדברים את צבעם,
ללא אור וזכוכית,
ונמלה קטנה
פעורת פה וכנף
נכונה לרתיחה,
שואפת להישרף, דורשת חום וזכוכית ושמש.

והנה לכם
נמרים ופנתרים
שלי
וים וצבעים
שלי

וירכז ילד קרני שמש
ואישרף
תחת
עליית כושר הריכוז של המשורר.

כך סתם או שלא
כך סתם, קוויתי
שסתם כך יקרה
משהו גדול באמת.
גדול עוד יותר מהמוות, גדול
יותר מההווה. אין
קורים דברים כך סתם
או סתם כך, גם
אם מקווים. מקבלים
תמיד את שידוע מראש. את
שבדיעבד יכלת לחזות. כן,

בדיעבד, יכלת לחזות.
יכלת לחזות שכך סתם
זה ייגמר יום אחד, סתם

כך. כשהמלח מושך בקרסול,
וסנפיר מכה בכף.

יד ביד אז ילכו הם לים
צמודי גוף ואתנחתה
כך סתם יטיילו, או שלא,
וסתם כך יעלו השמימה.

הוא שהיה לווייתן
וחבר שידע,
שידע לחזות

את שהווה וכלה
וגדול מהם כך סתם
או שלא

כלבי הרועים שלי. שלך נמרייך
לעד. שלי כלביי. וירדו
מן ההרים
אציליים, זקופים, פסוקי לשון וחרוצי
אוזן, לכל פקודותיי
ילעגו. שערי תשוקתי אז יפתחו, יבלעו
ההרים, הנמרים, מכל
העברים, ישאבו
הרגעים והצבעים, הדקים מדוק ומנפח,
פרוסים שתי וערב.

(הלווייתן הכחול מגיש פרדוקס, אשר
משמש מורים ביסודי, כדי
להלהיב ילדים -
החיה הגדולה בעולם
ניזונה מהקטנים-קטנטנים שבדברים)

כלבי רועים נוגשים
בשוכני עמקים, אציליים
וזקופים הכלבים, פסוקי
לשון וחרוצי אוזניים.
אוזן לא תהיה להם לפקודותיי.
לעד לפניי, מנהיגים את
עדר תאוותיי.

בחלומותי אין ממשות.
ובשירים, מלים. רק
מלים, אין בהן די. צבעים
ורוח, תנועה והתקדמות, פרוסת
מפרש ופה פעור בחלומות, הם החלומות. ובשירים,
מלים. רק מלים, אין בהם
תנועה, וריצה, ואדום בוהק,
וחולם וצרה עזים עד מאוד. ויש
פה פעור, ורגעים, רגעי יום,
רגועים כמו סוערים, אבלע,

ומלים. שירים ומלים. מלים
ושירים. היסוסים דקים-דקים,
קוססים ומקססים דק-דק,

ובחלומותי אין ממשות.
ומשורר אינני.

משוררים, חלומותיהם ממומשים
על ידם. משוררים.                (MESHURARIM)

משוררים, שיריהם יפים.

ומה תגיד הקוקייה?

אני, כבר אינני כאן.

יש בנים, שאוהבים שנוגעים להם
בחור של התחת. אוהבים שבנות
ילקקו להם שם, מתחת
לשועה, בחור,
של התחת.

ואני לא אוהב שנוגעים
לי בתחת
לא אוהב שמתקרבים
לי לשם

ויש בנות שדווקא כן.

ואני, לא אכפת לי ללקק
להן ת'תחת,
לא אוהב, אבל מתקרב
שם מתחת לכוס,
ללכלוך, כדי ליקוק את
החור, החור
של התחת.

ויש מציעים התנתקות.
מציעים התכהות כדי
לשרוד, כי מגעיל ומסריח
החור

אומרים, תיכנס לניתוק,
זה לא אתה שם
תוככדי הליקוק.
לא אתה, רק צללית,
רק מראית. כך
תשרוד.

אבל אני, אני פקוח עיניים
גם כשנאנס. בעיקר
כשאני נאנס. בעיקר
על ידי עצמי, על
ידי כלבי הרועים
שלי.

אז כן. מלקק.
אוהו מלקק.
ולמרות שגם אותי קצת חרא מגעיל
אני אוהב לאהוב את החיים
אז אם כלב, אתפלש

ואם מלך כי אז אפקוד

אני, הרי החלטתי ש
אתפלש ואזלול ואבלע
הכול מכל-כל וכל, אם יכול
כל עוד יכול.


יש ומלקקים חור של תחת
וגם מזאת עוד נהנה

7.8.2009 ערב ללא עריכות