שש שנים היית כל עולמי.
מעולם לא אמרתי לך לא, מעולם לא העדפתי מישהו אחר על פניך.
גם בארבע בבוקר, הייתי שם כשביקשת ממני.
חשפתי בפניך את כל כולי, הא-מ-י-ת-י-ת.
ויכולתי להמשיך כאן עד אינסוף דפים לכתוב
כמה היינו קרובים ואוהבים וכמה כאב לי כשניתקת איתי
את הקשר וכמה פגעת בי.
אבל החלטתי לא לתת לך את מה שאתה הכי רוצה בעולם כרגע.

כי אני יודעת בדיוק למה אתה עושה את מה שאתה עושה,
אתה רוצה להוכיח לכל מי שמכיר אותי היום
שאתה צודק ושכל מה שמרכיב אותי זה הצורך ברחמים
של הסובבים אותי.

אז אני לא מוכנה יותר להיות ה"מסכנה" שאתה כל כך רוצה שאהיה.
נגמרו הימים ש"אהבתי" להיות קורבן.
את העונג הזה, אני אחסוך ממך.

וכל מה שאני עושה עכשיו זה להקיא מתוכי את הרעל שבכוח עז,
אחרי שלוש שנים של נתק מוחלט, אתה מנסה להחדיר לי.

ברגע זה אני חותמת על הסכם נצח עם עצמי:
לעולם לא תפגע בי שוב.
לעולם לא תכאיב לי שוב.
לעולם לא אתענה בגללך שוב.
לעולם לא אפקפק בחברויות שיצרתי אחריך שוב.
לעולם לא אאבד אמון באנשים בגללך שוב.
לעולם לא אתן לך את העונג שבלקרוא לי "מסכנה" שוב.

אני שוכחת שאתה מי שאתה עכשיו.
אני זוכרת רק את החבר שהיית בשבילי.
ומשפט אחד שאמרת לי אני אקח איתי לכל החיים:

"מספיק שנתת לו להכניס את הרגל במרווח
בין הדלת למשקוף כדי שהוא יכנס שוב לחייך"

אז הסעיף האחרון בהסכם שלי עם עצמי הוא:
לעולם לא אתן לך להכניס לשם את הרגל שוב.

ברומא תתנהג כרומאי.