חרא הרגשה. חרא הרגשה לדעת שנוח לו. חרא הרגשה לדעת שאני עזרתי
לזה לקרות.
לזה שיהיה לו נוח, כי עכשיו הוא לא צריך לבחור, למה שיבחר? או
שבעצם הוא כבר בחר, בדבר הלא נכון.
כי אני לא התאפקתי מספיק חזק. הייתי צריכה. לא הצלחתי והרסתי,
לעצמי. בעיקר לעצמי.
את עוד תמצאי מישהו מדהים תוך שבועיים ואז נוכל לחזור להיות
כרגיל.
אל תתנשא עלי!
כאילו שברגע שהמסכנה תתגבר עליו, הכל יחזור כאילו כלום. מה
אתה, דפוק?
זו אשמתי? לבד? איך זה הגיע לידי זה? השליטה התמוססה לי מבין
האצבעות ועכשיו אני סמרטוט. אני קטנה. כל כך קטנה, קטנטנה
שבקושי אפשר לראות. אולי ככה עדיף, לבינתיים.
מילקי בלאק, ספסל, 2 בבוקר. דיבורים על מדבר, טיול. היה רוצה
לקחת אותי.
אם תחזיקי מעמד אולי הוא יבין כמה את חסרה לו. אולי הוא יעזוב
אותה, תני לו את הזמן הזה, להתבוסס בעצמו.
הם אף פעם לא עוזבים אותן. את לא יודעת את זה?
אולי אוטוטו זה יקרה, הוא יבין כמה אני מדהימה ואז הוא יתאהב
בי מחדש! אולי הוא יצליח להגיד את זה בקול רם מבלי לפחד שהכל
סביבנו יקרוס.
נועה, את עושה לי דברים. נשימות עמוקות. מבטים עוד יותר.
את מבינה, הדרך שלי סלולה מראש, אני על הכביש המהיר, אבל תמיד
יש דרכים צדדיות, והן מבלבלות.
אני מאוד רוצה לפנות בהן, זה מסקרן, זה מפתה, אבל גם מפחיד. מה
אם לא אמצא את הדרך חזרה?
אולי לא צריך למצוא את הדרך חזרה. אולי תגלה שהדרך הצדדית היא
בעצם הכביש המהיר שלך.
אני רוצה שתגלה, הלוואי שתגלה. מה אתה אומר, תגלה?
שאני דרך צדדית,
שאני כביש מהיר.
אותי. |