[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
דמדומים

חנהלה אומרת שאילו הייתי מסיר את הבטן יכולתי להחשב גבר נאה.
כשאני חושב על זה, עולים בי זיכרונות מתקופת ההליכה שלי. עד
לפני כשנה, עוד הייתי צועד 40 דקות כל בוקר, אבל ערימת המשימות
שלי הלכה וגבהה והעצלות שפשטה בגווי, מנעה ממני להשכים קום
לצעדת הבוקר. אז קבעתי לעצמי שכאשר אפרוש לפנסיה, אתחיל שוב
לצעוד. והנה הגיע מועד הפרישה. אמנם הר המשימות לא קטן, אך הרי
הבטחתי לעצמי...

התרגלתי לעשות דברים רבים לסירוגין. מעניין יותר לדלג מעניין
לעניין. ניתן כך לא למאוס במשימה מסויימת, להניח לה לתקופה
מסויימת ולחזור אליה לאחר זמן -  כמו אל רע אהוב. חוסר הסבלנות
הטבוע בדמי, מקשה על יכולת ההמתנה, כשאני נמצא עם המכונית
בפקקי תנועה, או כשאני עומד בתור לקופת הסופרמרקט. זו הסיבה
שאני נוהג במצבים כאלה, לשלוף את האייפון המבורך ולשחק סוליטר
עם עצמי. למדתי להעביר כך את הזמן, בגילגולי הקודם - בלילות
הארוכים והקודרים שביליתי במחלקה האונקולוגית. חוץ מזה, אומרים
שזה טוב לתרגל את המוח, כדי למנוע ממנו לשקוע ברעלת השכחה.

ביום הראשון לאחר אירוע הפרישה, שהיה בנאלי וסתמי למדי, קמתי
בחמש בבוקר, לבשתי את מכנסי הספורט וביקשתי לנעול את נעלי
הספורט שלי, כדי לצאת להליכה. להפתעתי הנעליים נעלמו, כמו לא
היו וכל מאמצי למצאם לא צלחו וניסיונותי להיזכר היכן אולי
שכחתי אותם עלו בתוהו. כך עבר לו היום הראשון, למנין הבטחת
חידוש הצעידה וכך עברו גם יומיים, שלושה וכן הלאה...



מרדכי הגיע אלי דרך מכתב תלונה שכתב לרשות המקומית ובו התעקש
שהרשות אישרה לבנות בניין רב קומות בניגוד לדרישות החוק. לאחר
מספר התכתבויות עמו, הזמנתי אותו לשיחה. הגיע אדם מבוגר כבן
שמונים שהסביר לי את טענתו בדייקנות מופלאה ובידע רב. התיידדנו
והוא פרש לפני - חלק מקורות חייו.

הוא התחיל כנער - לעבוד בחברת הטלפונים המנדטורית בירושליים.
המשיך לעבוד באותו נושא, עם קום המדינה כשהוקם "דואר ישראל"
(שנים רבות לפני התפצלות נושא התקשורת והפיכתו לחברת "בזק").
באותה תקופה, הוא כיהן שנים רבות  כיו"ר ועד העובדים. היה אדם
קשה ואחראי לשביתות רבות באותה תקופה. מעולם לא התחתן ויש לו
אח אחד שגר במרכז הארץ שכמעט אין לו קשר עמו למעט עם בנו של
האח. הוא חי בצימצום ואת חסכונותיו השקיע בדירות שרכש
בעיירתנו.

כשעמקה ידידותנו, הביע מרדכי בפני את רצונו ללמוד להפעיל מחשב
והחלטתי להעביר אליו את אחד משני המחשבים שהיו לנו בבית.

הגעתי אליו עם המחשב ועם בני בן 16 - שנלוה אלי, על תקן של
מומחה ומדריך מחשבים. מרדכי התקשה מאד בפעולות כמו הנעת עכבר
ועבודה עם המקלדת, אבל אנחנו התעקשנו ללמד אותו במיוחד בני.
בהמשך, נקשרו  הם זה לזה בידידות מעניינת.

באותה פגישה, הראה לנו מכשיר שרכש בחו"ל ששימש אותו לתרפיה
מחשבתית. המכשיר היה מורכב משני מוטות נירוסטה מכופפים שבתהליך
ידיים זריז ומתוחכם, ניתן היה לשלבם או לפרקם. רק מרדכי הצליח
לעשות את.  ניסיתי גם אני,  אך לא הצלחתי.

עברה שנה. מרדכי סיפר לי בהתלהבות שהוא נרשם לבית אבות של
"משען" בגבעתיים. הוא כבר הפקיד את הסכומים הנדרשים ובעוד מספר
שבועות הוא יעבור. סיכמנו, שנבוא לבקר אותו שם. החלטנו לשמור
על קשר טלפוני.

יום אחד כשהתקשרתי אליו, הוא נשמע לי מבולבל, דיבר איתי בקטעי
משפטים שלא קשורים אחד לשני. הלכתי לבקר אותו. האיש העצמאי הזה
ששלט ברבים, הפך להיות חורבה. מדבריו הקטועים הבנתי שפגש שלושה
אנשים שאחד מהם הוא בעל חנות פלאפל ועוד נהג מונית (שהסיע אותו
לבית האבות) ואישה - שבאו ולקחו אותו מבית האבות, ביטלו את
הרשמתו. יותר מאוחר התברר שהפיקדון בגין ההרשמה לבית האבות
הוחזר על ידם - אך לא למרדכי שחתם על כל הטפסים.

העברתי את הסיפור למחלקת הרווחה המקומית. הם הגישו תלונה
במשטרה. נסיונות מאוחרים שעשיתי - לקבל פרטים ממחלקת הרווחה
עלו בתוהו - התייחסו אלי כמו אל מי שמנסה להשיג משהו.

מרדכי נשאר בדירתו, מתפקד למחצה, נתונן לטיפולה של מחלקת
הרווחה ובתהליכי אפוטרופסות לבן אחיו. המשטרה לא מצאה מאומה
מלבד סכומי כסף גדולים שנמשכו על ידו ונעלמו. שמעתי שלוקחים
אותו מדי יום למעון יום לקשיש. הלכתי לבקר אותו שם. ניסיתי
לדובב אותו. הוא לא הכיר אותי וגם לא אף אחד מהמטפלים. סתם גוש
אדם שיושב בפינה ואם צריך לועס את מזונו בשוויון.  על הכסא שלו
היה תלוי מכשיר הנירוסטה. נתתי לו להחזיק את המכשיר. לפתע כמו
משום מקום ניצתו עיניו והוא פרק את המכשיר במהירות הבזק. אחר
כך שב וחיבר אות החלקים באותה מהירות ושב ושקע בכסא.



אני אוהב מאד את המכונית שלי. ניקיון וסדר לא חשובים לי.
לפעמים היא נראית כמו ארגז בוץ. גם סדר בבגז' אין לי. חשוב
הרי, שהמכונית תיסע בלי בעיות, לכן אני מקפיד על טיפול קבוע
במוסך ורגיש לכל רעש ואיוושה. אתמול פתחתי את מכסה הבגז'
וראיתי שם שקית ניילון חשודה. משכתי אותה והבטתי פנימה. שכבו
שם נעלי ה"נייק" השחורות שלי שאותן איבדתי יחד עם הזיכרון.

לפעמים השכחה אינה צרובה לנצח. קורה שאתה שוכח ומאוחר יותר,
מגיעה ההיזכרות. גם אני נזכרתי. לפני כשבועיים הייתי אצל בני
הגדול במשימת שמירה על ילדיו בתקופת החופש הגדול. הבאתי איתי
את נעלי ההליכה כדי שאוכל לעשות הקפות במושב בו הם גרים. ואכן
צעדתי, אבל את כל זה שכחתי לפתע כאילו נמחק לי הזיכרון.

מישהו אמר פעם שכשהזיכרון מתחיל להימחק, נמחקים תחילה האירועים
השוטפים מהזמן הקרוב. הזיכרונות הישנים ממשיכים להישאר ואף
לשטות בך.


19/08/2011

הערת הרגעה
בעקבות תגובות קוראים, ברצוני להודיע ברבים שכוונת המספר אינה
להפחיד, אלא ללגלג על הפחדים המוגזמים שלנו מפני השכחה. אני
זוכר את הורי שדיברו על כך ובסופו של דבר נפטרו צלולים.
ובכלל, כשזה כבר מגיע - למי איכפת? הרי זה כאותו אחד, שיש לו
משיכת יתר ענקית, אך הוא ישן בשקט. מי שמתהפך בלילות לבנים -
זה הבנקאי שלו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איפה אני?
איפה אתה?
מה קורה פה?
איפה זה?
אני פה!
איפה?
מה???

( שיחות שנשמעות
בעת ביקור באתר
)


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/8/11 18:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה