הקיץ עשה להם את זה. החום היה כבד ללא נשוא והלחות שברה את
הגב. האנשים הסתובבו בעיניים כבויות ובגב שחוח משהו. הכובד
באוויר התיש אותם וקיצר את יום עבודתם. חרקים קטנים ועצלים
נישאו ברוח ונצמדו לעור המזיע הדביק. מין  קיץ כזה שבו נולדים
כל הסיפורים המוזרים שאנשים אוהבים לספר. חלקם מבוסס על קרעי
אמת וזיכרונות ושאריתם טבולה בים של דמיון מפליג, מעורב רבדי
מחשבה וטונות חוסר ידע.

יצחקלה חושב שכשהשמש זורחת, היא נראית כמו כדור אש מאיים
ואכזר, אבל בערב כשהיא שוקעת היא רכה ונעימה ודומה יותר לחלמון
של ביצה. בגיל 14 יצחקלה נראה כבן 12. בן יחיד עם פנים חיוורות
בעלות תווי איש זקן ופה שמוט מצידיו באופן לא סימטרי. הוא בן
זקונים להוריו המבוגרים, אברמלה ושרה יוסקוביץ. אברמלה היה כבר
בן שישים כשנולד יצחקלה - אדם זקן ושרה זקנה בת בלי גיל ופה
שמוט. בכפר הכירו את אברמלה כ"יוסקוביץ נפט". שונה מתושבי
הכפר, לבש תמיד מעיל ארוך מעור כבש שחלקו הצמרי שימש כבטנה.
כמזכרת מתקופת חייו הקודמת בגליל חבש על ראשו מעין תרבוש, אף
הוא עשוי מעור כבש שצמרו מסולסל מבחוץ. שפמו היה ארוך ומסולסל
כשפמם של השומרים הצרקסים שאיתם התרועע בנעוריו בין סלעי הבזלת
וראינו אותם, עוברים בכפרנו לעיתים. מספר פעמים בשבוע היה
אברמלה מוציא מן האורווה את סוסו הבלגי החום, שעל ירכו נצרבו
משולבות האותיות D ו R, רותם אותו לעגלת הנפט המלאה ויוצא לחלק
נפט לתושבי הכפר. בפעמון הפליז הכבד, היה מדנדן וצועק "נפט,
נפט".

בכל אחד מבתי הכפר - על המרפסת היה עומד - דרך קבע - ג'ריקן פח
בקיבול של כ-20 ליטר. כל משפחה שלחה נציג עם הג'ריקן לעמוד ליד
עגלת הנפט. מעל פתח הג'ריקן הרכיב אברמלה משפך פח קוני עם פייה
ארוכה שבקציה העליון מסננת להרחקת גופים זרים. אחר כך היה לוקח
משפך צד נוסף עם שנתות שאליו הזרים ממיכל העגלה את הכמות
הנדרשת וממנו היה יוצק את מרכולתו המקציפה הריחנית למשפך התקוע
בפיית הג'ריקן. עגלת הנפט נראתה כמין חבית גדולה וירוקה שעליה
מצוייר מעין צדף, מונחת על פלטפורמת צינורות, מותקנת על שני
צירים עם גלגלי משאית. אל רסן הסוס, חוברו מגיני עור שחיפו על
עיניו מפזילה לצדדים ואפשרו לו להביט קדימה בלבד (הם כונו
למרבית הפליאה "משקפי סוס"). כל שעתיים, אברמלה, עוצר את העגלה
ומשקה את הסוס מי ברז מדלי פח ואחר כך קושר לצוארו שק מלא
שיבולת שועל, להשביע את רעבונו. נפט היה מצרך אנרגיה מאד מבוקש
בימים ההם, כאשר כל כלי הבישול והתאורה,  פתיליות ופרימוסים
מסוגים שונים, הופעלו על הנפט לבדו. הפסקות החשמל שהיו חלק
משגרת החיים, אילצו את התושבים העניים, להחזיק בביתם, מנורת
קיר שפעלה על נפט. לעשירים יותר, היו פנסי לוקס שאף הם פעלו על
נפט, אך הבעירה הייתה דרך גרב רשת מתלהטת והם הפיצו אור לבן
שדמה לאורן של מנורות הניאון בנות ימינו.

יצחקלה הרזה והחיוור, שימש מטרת קבע לבריוני כיתתו ולא חדל
מלספוג את נחת ידם. מכולם היה חיים כפרי, גבוה בראש, אולי בשל
השנים הרבות שבילה בבית הספר. התלמידים כינוהו "ג'ם". איש לא
זכר את מקור הכינוי. ג'ם היה אימת בית הספר - כולל המורים. מכל
קורבנותיו, אימץ ג'ם במיוחד את יצחקלה האפרוח הצנום והיה נוהג
למלא אותו באגרופים שכוונו, כך סתם, לבטנו המצומקת. בתקופה שבה
לא היססו המורים להעיף הביתה תלמידים מפריעים, נראה היה כאילו
יש לו לג'ם תעודת חסינות - מעמד מיוחד. הוא היה אמנם תלמיד
גרוע ועצלן, עם ותק ייחודי של שהייה בכל הכיתות, אולם הוא היה
גם ספורטאי מחונן שלא ניתן היה לוותר על שירותיו ורק בזכות
כישוריו אלה, קבלה כיתתו מדליות הצטיינות יותר מכל כיתה אחרת.

יום אחד, אסף ג'ם את כל הבנים והציב אותם ליד חלונות המרתף
ששימש כחדר מלאכה. "בואו תוציאו את הנקניקים שלכם ונראה של מי
ארוך יותר". לאחר היסוסים וצחקוקי מבוכה, נשלפו הגזרים הננסיים
של הבנים המבויישים ואז שלף ג'ם ממכנסיו, את צינור הכבאים
והפיל תדהמה משתקת על כולם. היה זה רגע היסטורי בלתי נשכח
שהאיר באחת את דברי הנביא יחזקאל:- "אשר בשר סוסים בשרם וזירמת
סוסים זירמתם..." פה אחד נמשח ג'ם למלך בית הספר, לא לפני שתקע
שוב אגרוף מוחץ בבטנו של יצחקלה הצמוק. "אי, יאי, יאי," הצטווח
יצחקלה. "מה עשיתי לך." זעק בקול בוכים.

מששב יצחקלה הביתה, חיכו לו כמו בכל יום, עבודות הבית והחצר.
המטלות שרבצו על ראשו השכיחו ממנו את עוללות הבוקר. הוא פיזר
מספוא לסוס, ניקה את השוקת ומילא אותה במים זכים. אסף את
הביצים בלול ועם צינור גומי, השפריץ מים על עגלת הנפט כדי
להסיר ממנה את רגבי הבוץ היבש שדבקו בה.

יצחקלה גאה מאד בייחוס אבותיו לדורותיהם. אמנם מצד אביו הוא
דור ראשון בארץ, אולם מצד אמו שרה, הוא דור חמישי בארץ , נצר
רחוק אבל גאה של משפחת אהרונסון המהוללת. בערב, לאחר שכל
העבודות הסתיימו, נכנס יצחקלה לחדרו, הוציא את הספר "מאה שנות
שמירה" של עבר הדני וקרא בשקיקה על מעללי השומרים חברי ארגון
"השומר" שהסתובבו חסרי פחד בין כפרי הערבים ומאהלי הבדואים
כשכפייה על צווארם ורובה ציד תקוע באוכפם. הם זכו לכבוד רב
ונקראו ליישב סכסוכי קרקעות, להשיב עדרים שנגנבו לבעליהם
ולחקור פרשיות רצח עלומות. הם הפליאו לדבר בשפת המקום ולנהוג
על פי כללי המזרח. כך היה קורא בספר עב הכרס, עד שראשו נשמט
והוא שקע בשינה ברוכה, מלאת חלומות.

לאחר חג הפסח, החלו החזרות בכיתות לרגל ארועי החגים המתקרבים
וכל בית הספר היה כמרקחה. לקראת יום הזיכרון, נאספו כל ילדי
בית הספר העממי בכיכר הכפר ונעמדו בצורת האות חית מול מצבת
הזיכרון לנופלים. "עמוד דום, עמוד נוח." שאג "גורילה", המורה
להתעמלות, והתלמידים מלאו את פקודותיו ברשלנות. אחר הצהרים של
יום השישי שלפני יום הזיכרון, נאספו נתיניו של ג'ם ושיחקו
כדורגל במדשאה הצמודה לבית הספר. ג'ם הכשרוני, הדהים את כולם
בלהטוטיו כשהוא מוביל את הכדור לאורך כל המגרש בכדרור מופלא
כשאיש לא מצליח להוציא את הכדור ממנו. לפתע הגיע אחד הילדים
והודיע שבכיכר הזיכרון, עומד אדי ורשבסקי לשבור את שיאו האישי
בתקיעת נודים. מיד החלה נהירה שוקקת לשם. ורשבסקי היה רכון על
ארבעותיו לפני מצבת הנופלים תוקע צרורות קטועים בזה אחר זה
כשיונתן וייסמן עומד לצידו, מסמן בתנועת יד וסופר. " 141, 142
...". גם יצחקלה עמד שם, כשג'ם הגיע  לצידו ותקע לו אגרוף
לבטנו. יצחקלה, נאנק מכאב, נמלט לביתו בוכה מרה.

באותו אחר צהרים מר וכואב, גמלה בלבו החלטה. הוא יצא לחצר,
התיר את הסוס מהמוטות אליהם היה קשור. הוריד מקיר האורווה אוכף
ישן ובלה שהיה תלוי שם שנים ושם אותו על גב הסוס. הניח עליו
מגבת בלויה וחיזק את הרצועות סביב בטן הסוס. על צווארו שם
כאפיה וקשר סביב גרונו בקשר אחד רופף. אחר כך עלה על גב הסוס
וכיוון אותו אל הכביש. תקתוק פרסות הסוס על הכביש הלך והתגבר.
יצחקלה התכופף אל צוארו, כרך את המושכות סביב ידיו והאיץ בו.
הסוס התחיל לרוץ על הכביש ומהירותו הלכה וגברה תוך שיצחקלה
מתאים את ישיבתו לקצב תנודות גב הסוס. עכשיו, לא היה הוא
יצחקלה הרזה והלבנבן אלא יצחק השומר. קצה הכאפיה שסביב צוארו,
כמו גם רעמת הסוס, החלה להתנפנף ברוח וכך הוא נישא על גב הסוס
לעבר מרכז המושבה, משאיר אחריו צופים משתוממים. הוא דהר מערבה,
מקיף את כל משולש הרחובות שיצרו את הכפר הקטן. נישא ברוח כמו
אבותיו הקדמונים דוהר ודוהר כאילו הצמיח הסוס כנפיים והחל לרחף
בשמיים, ויצחקלה כמו אביר קדום על גבו...

בשנת 1962, שירתתי כאלחוטן בפיקוד דרום. הפיקוד ממוקם בבניין
טיגרט במרכז העיר העתיקה בבאר שבע. יום אחד, טיילתי ברחוב
הראשי של העיר העתיקה ולפתע ראיתי דמות מוכרת. זה היה יצחקלה.
פניו היו עדיין לבנים וזקנים ופיו שמוט, אולם קומתו היתה גבוהה
יותר. כשראיתי אותו בפעם האחרונה, הייתי כבן אחת עשרה והוא היה
מבוגר ממני בכשבע שנים. חשבתי שלא יזכור אותי. כשניגשתי אליו,
הוא זיהה אותי למרות פער הגילים. שוחחנו מעט ושאלתי אותו
למעשיו בבאר שבע. "אני הוא המנהל של חברת השמירה במחוז הנגב."
השיב לי ולפתע הכל התבהר.

אדי ורשבסקי, הפך להיות חבר אגד, יונתן וייסמן - עורך דין,
חיים (ג'ם) כפרי - נהג משאית. כולם נשארו בכפר ואילו אנשי
החלומות, נטשו אותו מזמן ניסו את מזלם במרחקים. אלו שלא מנסים,
שוקעים לתוך השיגרה וחיים את חייהם כפי שעיצבו להם הוריהם. אלה
שמנסים לכבוש את העולם, מסיימים לא אחת בשבר וריסוק. אולם יש
גם כאלה שזוכים כי חלומם מתגשם.
יצחקלה זכה.

פורסם במסגרת הסדנה הקי"ח