פקח את עיניו. הכל היה אדום סביב. מיצמץ. הוא היה לכוד בכלוב
קרומי שלא איפשר לו למתוח את זרועותיו ורגליו. ניסה מספר פעמים
אך הקרום היה חזק ממנו והוא התעייף. נדמה היה לו שהוא שקע
בתנומה, כי לפתע התעורר  והחליט לנסות שוב. הוא אימץ את כל
כוחותיו בידיו ורגליו דחף את הקרום. הרגיש איך הוא נמתח וחורק.
עוד קצת לחץ ולפתע הוא נבקע. הוציא את ראשו החוצה ואחר כך משך
את כל גופו הכאוב החוצה. הוא עמד על ענף של עץ. העלים הירוקים
רשרשו ברוח ועוררו בו רגשי חיבה שלא הבין את מקורם. לפתע הרגיש
לחץ על גבו, וכל גופו רעד ופתאום בום! מכה נוראית שכמעט העיפה
אותו מהענף. התנדנד, מנסה להתאושש ולפתע, שוב.... בום!
הציץ לאחור. שתי כנפיים גדולות וכתומות היו צמודות לגבו
מפרפרות ונמתחות. עוד שני בומים קטנים יותר ושתי כנפיים
נוספות, קטנות יותר יצאו לו באזור המותנים. אט אט הרגיש שהוא
יכול לשלוט בהן כאילו היו רגליים. הצליח להפסיק את הפרפור והן
נצמדו זו לזו וגופו נרגע. הפעיל אותן שוב וקפץ מן הענף.
הכנפיים פעלו היטב והחזיקו אותו מרחף באויר. עשה עוד כמה
נסיונות, כדי לקבל ביטחון והסתובב בין העצים, יורד עד לעשב מטה
ועולה שוב. הרגשתו השתפרה, זה היה שונה מאד מהכלוב הקרומי שכלא
אותו. חש צורך דחוף לשתות והתעופף לחפש מקור מים. נחל קטן זרם
בין העצים והוא נעמד בצד. היו שם שלוליות קטנות של מים. הציץ
פנימה ונרתע. ממש לא הכיר את הדמות המהודרת שנשקפה שם. חוץ
מהכנפיים הענקיות, לגופו היתה צורה גלילית, פרוקה ועל ראשו
התנשאו שני משושים שעירים. הכנפיים היו יפהפיות מלבד צבען
הכתום, היו עליהם ציורים שחורים של עיגולים ומעגלים וסימנים
שונים. הוא לגם מים ואחר כך התיישר והתמתח. דקירות שלא הכיר
מעולם, עברו בגופו התחתון במין זרם נעים. חיפושית קטנה, מנוקדת
ואדמדמה עמדה על עלה מולו וצעקה - פרפר, פרפר! הציץ שוב במים,
הבבואה מצאה חן בעיניו. "הו כמה יפה אני", אמר בלבו. "אני חייב
למצוא מישהו שמבין אותי, מישהו שנראה כמוני שאוכל לספר לו כמה
יפה אני, בלי שייפגע". "אני יפה!" הוא צעק אך לא יצא לו שום
קול. הכנפיים פרפרו מעל גבו והוא שמע את הטרטור הבלתי פוסק.
טרררר... טרררר. "אני רוצה להתגפף, אני רוצה לחבק, אני רוצה
מישהו, אני צריך מישהו כמוני שיחבור אלי. שנהיה יחד". הדקירות
בגופו התחתון התגברו. הם לא היו בלתי נעימות "זה צריך להיות
מישהו מיוחד, לא איזה זחל ירוק. מישהו יפה כמוני שיבין אותי
ויחבק אותי, שאני אחבק אותו. אני כל כך אוהב. שנהיה יחד. יש בי
כל כך הרבה לתת... לתרום. אני חייב לצאת מפה. אני חייב..." הוא
החל לעוף. הכנפיים היו נהדרות. הצליח  לתמרן איתן ולשלוט
בכיוונים. לעלות, לרדת, לעשות סיבוב לצדדים וגם מלמעלה למטה,
מן סלטה כזו. באחד ההיפוכים, ראה במרחק מה מימין, להקה שלמה של
פרפרים. יפים כמוהו ומבריקים. עפים קדימה נחושים, בלי לראות
אותו. "חכו לי!" צעק... "אני בא!".
עמוק בלב היער, גברת עכבישה עסקה בתיקונים אחרונים של רשת
ההסוואה שלה. הגשם האחרון קרע מספר חוטים והרשת שהיתה אמורה
להיות עגולה, התנופפה בצורה לא יעילה. יש לטפל בחיבורים. טיפות
מים שנלכדו בין סיבי הרשת, נצצו בשמש הבוקר והבהיקו כמו
יהלומים. עוד כמה קשירות והרשת תימתח על פני השיחים כמו עננה
מבריקה, עגולה מתוחה ומסודרת.
התרגשות עזה הציפה אותו. הוא חש חום בכל גופו וידע שהוא הולך
לקראת משהו גדול שכמוהו לא חווה מעודו. קבוצת הפרפרים שהקדימה
אותו, נעלמה מראייתו. הוא עף בגלים בין גזעי העצים, תר ומחפש.
שם במרחק, הבהיק משהו לבן בהיר ששלח ניצנוצים נפלאים. הוא החיש
את מעופו לשם. ההתרגשות גאתה בו והלחץ ואי הנוחות בקצה בטנו
גברו. היריעה הלבנה היתה כל כך יפה וכל כך סימטרית. החוטים
השקופים, רעדו בין העצים וטיפות המים הכלואות ביניהם, שיברו
צבעים ושלחו הבהקי אור לעיניו. הרשת היתה הדבר היפה ביותר שראה
אי פעם, אולי חוץ מאשר את עצמו בשלולית המים. הוא הוסיף לרדת
ורגליו כמעט נגעו בעננה הלבנה והמסתורית.
"אני שמח, אני אוהב, אני מאושר" הוא שח לעצמו. הרף עין ורגלו
נגעה בעננה...
אך מה זה?
הרגל, נלפתה בסיבי הרשת ונמשכה פנימה, למרות מאמצי כנפיו, הוא
החל לשקוע. מאי שם הגיעה גם גברת עכבישה והחלה לארוז את ראשו
וגופו בקורים דקים וחזקים. הוא נזכר איך בקע לא מזמן מן הגולם
ואימץ את כל כוחו להחלץ, אולם הפעם, היו הקורים חזקים ממנו
והלחץ על חזהו הלך וגבר, הלך והתחזק...
עיניו נעצמו...
הוא פקח אותן בפעם האחרונה. בקצה הרשת הבחין בגופים יבשים
וחלולים של פרפרים וחיפושיות.
עיניו שוב נעצמו. הוא לא פקח אותן יותר.


ראה גם - http://stage.co.il/Stories/231705
וגם     http://stage.co.il/Stories/528202