שתקתי.
לא כי לא היה לי מה לומר.
אולי דווקא מרוב.
מרוב דברים לומר.

מרוב העצב.
הבאת אותו אל חיי,
מוסרת לחיקי,
אל שתי ידיי,
וכמו עיוור,
לא הבטתי בפניו,
לא שאלתי שאלות,
אימצתי אותו לחיקי,
בשתי ידיי,
אל ליבי,
ואל חיי.

ומרוב הכעס,
אשר ניתך בתוכי,
נתזים,
הקיז את דמי,
לא מותיר סימנים.

מסתכל אל תוך ימך,
אשר בו טבעתי פעם,
היית אלת הים שלי,
גאה ואצילית,
ובחרתי בך,
על פני עצמי,
בלי לדעת,
וודאי שלא יכולתי להבין.

כה יפה היית,
שתי עיניים שקדים חומות.
ומגעך נצרב בזיכרוני,
חם כמו שמש אוגוסט,
לוהט ומסוכן,
הסימנים אשר השארת בעורי,
התפשטו בגופי,
שולחים גרורות לליבי.

אלת המים והים,
השמש והאדמה,
הטתה לי חסד חרישי,
כי בחיקי גידלתי,
רגש אמיתי -
העצב בא מאהבה,
אחרי כמעט שלושים שנה,
יש תקווה לאחריתי,
מצאתי אמונה.

אך בעיקר מרוב סליחה,
כן, סלחתי על הכל,
בסוף הבנתי, למרות ומכיוון,
אין כמו אבא זמן,
חיי לך את חייך,
אני כבר לא מאחורייך,
ואת לא מלפניי,
סלחתי לך,
אחיה לי את חיי.