הרחוב פה הומה
והכול די מתוח
וישו שוב צלוב
הפעם על טחנת רוח.
צעקות אנשים,
צפצופי מכוניות,
ציירים ורוכלים ונוכלים,
רמזורים חדשים בין חומות עתיקות,
אטמוספרה שונה, ולוחץ ברכות,
גורלך הוא חולה וזנוח,
ובינתיים ישו שוב צלוב,
אבל הפעם על טחנת רוח!

הוא תלוי על בלימה, על פרופלור סורר,
הוא צופה אל חומות עיר הקודש
שקידשהו, הרגהו, הנציחה אותו,
פרצופו מחייך בתמיהה, וקצת עובש
עולה מעיניו, הוא תוהה, הוא חושב,
על פניו החיוך עוד מרוח...
וחזרו הימים, ישו שוב צלוב,
אבל הפעם הוא על טחנת רוח.

והשחר עולה, קרני שמש רכות
מטפסות אל פסגת הרקיע,
ורוחות מנשבות, וצללים מרקדים
והחום מאיים להפציע,
ומרגע לרגע הלחץ גובר
ותרועת שופרות כמו שולטת במוח,
עור התוף אוטוטו יתנפץ לרסיסים
וגל הדף עצום כבר מכה פה בכוח,
ובתוך התמונה הולך רגל צועד
מבטו ריקני ואפילו שטוח,
הוא איננו רואה, הוא איננו משים
שישו פה מולו צלוב
על טחנת רוח!

והשחר עודנו ממשיך לעלות,
צלצולי פעמון מצריחי כנסיות,
הנזיר כה עמל שישמע ההמון
שעודנו נמשך לו מניין השעות,
ואיננו משים שלפתע פתאום
מבטו של רואה בשלווה לא ינוח
כי נראה שעל כל מקדשי הנצרות
ישו עוד צלוב,
אבל פתאום על טחנת רוח!