בחשכת מלחמות,
בשדה הלום קרב,
שם עשן מיתמר לשמים
וניחוח חריף
של בשר לא אדום
מטפס לו אל תוך הנחיריים.
הימים כבר חלפו,
ההמון כבר זעק,
נשארו רק ההד וההדף
בבקתה רעועה,
בשרידי קול תרועה,
קול שלולית הנחבא לו בצדף.

על מזבח העם,
ששורד לו יובלים
מוקרבים ונופלים כסלעים במפולת
שם שאול, יונתן,
סוללת תותחנים,
ואיתם גם הרגל של רוטבליט.

בקולות עמומים,
בפיות עלומים
מרחפים הם בגיא הצלמוות.
גופותיהם נפלו,
רוחותיהם פרחו,
נשמתם לא תשלים עם האבד
מאכלת האש
הצמאה אלי דם
לא קיימה מצוותם של בני נח:
מאברו של החי
היא טרפה לעצמה.
הוא הצליח לשרוד - לא לשכוח.

מי תומך בגישה של אדון אריאל,
מי הלך אחרי גברת שמר,

מי הטיל אשמות בכתובתו של האל,
מי הודה כי הגיע לגמר
של מחול הדמים... נעצר לדקה -
יתחדש הוא, הרי זה ידוע:
יתקעו שופרות, תישמע השריקה
שוב יהיה הגורל די גרוע
לחלקו של העם
ששרד לו יובלים
שהוקרב ונפל כסלעים במפולת
שם שאול, יונתן,
סוללת תותחנים
ואיתם גם הרגל של רוטבליט.

ישמנו גלגלים,
יימשך לו השאון
של קיום האומה, כי יכולת
לבטלנו כלל אין
כי האל עימדי
ועימך - אנו תחת משמורת.
לא יקטלך אויב
ואם כן, אז תדע
כי הוקרבת בזוג של ידיים
שליטפו, שהכו
שחינכוך רבות
שבנו לך גוף וקרביים
לייצר, ולברוא, וללחום, ולבכות,
ולשרוד כל מורא, כל מפולת,
ואחר להביט בגאון למרחב
כי הרע - נהפך הוא לפסולת.

כשכזבח תיפול
אל תחשוב לשנייה
שנטשת כאן תוהו ובוהו
במקום בו נקטעת -
העם לא נקטע!
אחרים להמשיך בוא יבואו!